כל שנה, במוצאי יום הזיכרון, אמא שלי מתקשרת אלי.
"בדיוק לפני ... שנים," היא זורחת מעברו השני של הקו, נוקבת במספר השנים המדויק "העבירו אותי מחדר לידה לחדר התאוששות".
* * *
המיתולוגיה המשפחתית שלנו כבר שחקה את סיפור הלידה שלי עד דק.
בבוקר יום הזיכרון לפני 30 שנה הלך אבא שלי לטקס האזכרה בבית העלמין ואמא שלי, שהיתה בשלבי הריון מתקדמים, הלכה לבית-החולים "בני ציון" בחיפה. התאריך המיועד ללידה היה למחרת, ומאחר שהם הוזמנו לחגיגות יום העצמאות אצל חברים בקיבוץ כברי, היא בסך-הכל רצתה לוודא שהכל בסדר ושהם יכולים להתרחק מהבית.
כשאמא שלי הגיעה לבית-חולים הודיעו לה הרופאים שהיא בפתיחה 3, ושהמקום היחיד שהיא הולכת אליו הוא חדר הלידה. בימים ההם, של שנות ה-80 העליזות, עוד לא היו פלאפונים ואמא שלי נאלצה לחכות כדי שאבא שלי יחזור הביתה והיא תוכל להתקשר להודיע לו שיגיע לבית-החולים. אז היא חיכתה, ומזל שבאותם ימים הם התגוררו ממש בשכנות לבית-החולים, כי עד שהיא התקשרה והוא הגיע ירדו לה המים, ושעתיים אחר-כך, אחרי לידה קלה ומהירה כבר הייתי בחוץ.
זה היה כבר אחר-הצהריים, יום הזיכרון החל לשקוע לאיטו. מאוחר יותר, כאשר העבירו אותנו למחלקת יולדות, אמא שלי ראתה את הזיקוקים של יום העצמאות מבעד לחלונות הענקיים של מסדרון בית-החולים.
* * *
הסיפור הזה, שמסופר ומדובר בו לפחות פעם בשנה, מכובס היטב. יש בו לא מעט חורים, שרק לאחר שעברתי שתי לידות בעצמי בכלל תהיתי על קנקנם. חלק מן הפרטים נשמטו ונשכחו עם השנים, סדר הזמנים לא לגמרי תואם את רצף האירועים וכל אחד מבני המשפחה מנדב הסבר קצת שונה למה שהיה. אבל העיקר הוא העיקר, והרומנטיקה והסמליות שנקשרו בו הופכים את יום העצמאות, מעבר להיותו אחד הימים הכיפיים ביותר לחגוג בו יום הולדת, לאחד הימים המיוחדים והחגיגיים בשנה עבורי.
* * *
אלו הפנים והשמות שפעם הם היו גדולים ממני והיום אני כבר גדולה מהם. הילדים שלי שאני מחבקת חזק בצפירה, דרוכה, חושבת על האמהות של התינוקות שהפכו ילדים ונשארו ילדים, לא מצליחה לתפוס את קצה קצהו של הכאב. זו ההתפכחות הזו, שמגיעה עם הגיל והחיים. והמון כעס, שלרגעים מאפיל על העצב, כשכל הסיסמאות והקלישאות מתפוצצות בפנים. כשהתשובות לשאלות כבר לא כל כך ברורות, הספקות מכרסמים והערכים כבר לא כל-כך חד-משמעיים. או מקודשים. והשחור והלבן, נמרחים לקשת רחבה של אפור באמצע. זו צביטה של געגועים, דמעה שבורחת, צינה משתקת של פחד וחרדה.
ואחר כך, במעבר חד, לחגיגות והמסיבות, הזיקוקים והעל-אשים. הטקס בהר הרצל, התס"חים והמצעדים, המטס. כל שנה אני קצת בזה, לעצמי ולעצמנו, על הלב שמתמלא גאווה, המילטנטיות שמרוממת אותנו, הפטריוטיות הקצת כוחנית הזו, גאווה ישראלית שעדיין לא החליפה מודל ומקרטעת עוד מתש"ח. ימבה קלישאות בפיתה, לעוסות היטב ואנחנו ממשיכים ולועסים, משנה לשנה.
סלחו לי על החשיבות העצמית, אבל יום ההולדת שלי מנגן היטב על הקלישאה "בין עצב ושמחה". על המעבר הזה, שאני כל-כך אמביוולנטית כלפיו.
* * *
יכולתי, עקרונית, להתעלם ממנו. כמה אנשים באמת חוגגים יום הולדת לפי התאריך העברי שלהם?
בכל זאת, אני דבקה בו בעקשנות, בתאריך העברי שלי, למרות התגובות המגחכות בדרך כלל. משהו בי בכל זאת כנראה, מאמין בקלישאות האלה ושאין לנו ארץ אחרת. ואוהב נורא את המדינה הזו, למרות שקשה לחיות בה. מתמלא התרגשות וגאווה ילדותית כמעט לשמוע על ישראלי שהצליח, או כשההמנון שלנו מתנגן ברחבי העולם. וגם כשהוא שומע בפעם האלף ואחת את הקול הרועד של בן גוריון וה"אני מכריזים בזאת". שירי הלהקות הצבאיות ושבת עברית הן עד היום הפסקול מועדף עלי, כל כולו מרגיש לי כמו בית. וכשכל הארץ דגלים דגלים ומנגלים מעשנים, ובבת אחת השמחה מתפרצת והחגיגות מתחילות, הכיף כיף לחגוג ככה יומולדת. עם הבמות, והדוכנים, והזיקוקים והקצף והפטישים. מה 'כפת לי לחשוב שכולכם חוגגים איתי?
אולי זאת היום הולדת שלי, אולי זה כי אני באמת ישראלית, אוהבת לצקצק ולקטר אבל בסוף מצטרפת לעדר. ואולי זה כי אני באמת מאמינה בכל זה. אני לא יודעת. אבל יום העצמאות הוא אחד הימים הכי חגיגיים עבורי, יום חג אמיתי. החג הכי, אחי.
* * *
חג, אמרנו? 
אז יצאנו לחגוג!
הכי ישראלי שיש..
מזל שהמשכנו לחגוג היום בצהריים, אצל סבא וסבתא בחצר.
היה דיסקו..
