עד שהגמדה נולדה, בכלל לא רציתי בנות.
הרבה לפני שבכלל התחלתי לחשוב על חתונה או משפחה או ילדים, רציתי ארבעה בנים.
השיקולים, אם להודות על האמת, היו יותר מהבטן,
והושפעו, בעיקר, מדיוקן עצמי של שנות התבגרותי – טום בוי עקשנית, מרדנית וכעוסה.
בדקתי גבולות, שיגעתי פילים ותמיד היה לי מה להגיד.
איכשהו, נראה היה לי, שעולם התוכן שלי קרוב יותר לבנים מאשר לבנות, ושבנים אוכל לתפעל יותר בקלות.
בנות, חשבתי, הן מורכבות יותר. רגישות יותר. מאתגרות יותר. ואני בעצמי, אפעס, מורכבת למדי.
בנים קלים יותר, מסובכים פחות. הם דורשים הרבה פחות, מסתפקים במועט, והרבה יותר כיף להעביר איתם אחה"צ.
העובדה שמאוחר יותר, במהלך הלימודים, קראתי (בחוג אחד) עשרות מחקרים שעסקו בין היתר, בהבדלים מגדריים באמת, ופיתחתי (בחוג אחר) דעות מוצקות על פמיניזם, שוביניזם, ושוויון בין המינים לא שינתה בהרבה.
בכל הקשור לתוכניות הילודה שלי, נותרתי ניאנדרטלית צרת אופקים. תחושת הבטן שלי אימצה בחום כל סטריאוטיפ מגדרי שהיה בנמצא.
מצד שני, ידעתי שתהיה לי בת בכורה.
זה לגמרי מהבטן, וממרפי.
רק בשל העובדה שכ"כ רציתי בנים היה לי ברור שהוא לא יוותר לי, ויביא אותה בהפוכה.
בשבוע 16, כשברונשטיין אישר מה שכבר ידעתי ממילא, זה לא באמת שינה לי.
מה שיוצא אני מרוצה, העיקר שייצא בריא.
עד שנולדה הגמדה בכלל לא ידעתי שאפשר ליהנות כל כך משופינג עבור אחרים.
אין מה לומר, די מהר אימצתי את הלכות החל"ד.
גיליתי שלחנויות הבגדים יש כל כך הרבה מה להציע לי.
ורוד בייבי, וורוד פוקסיה, ואפור ג'רזי ואפור מעושן, שלא לדבר על כל הדוגמאות והשילובים. ורוד ואפור, ורוד וחום, ורוד עם ורוד, פסים, נקודות, פרחים..
לא שלא אהבתי לעשות קניות עוד קודם, אבל עכשיו זה כבר הפך לאומנות של ממש. גן עדן לשופוהוליקית בהתהוות.
"כיף לך" קוננה באוזני חברה שילדה את בנה הבכור מעט קודם "לבנים קשה למצוא בגדים יפים".
אני מודה שלא הבנתי את גודל הצרה.
במדגם הבלתי-מייצג שלי, כמעט כל חברותיי היו אמהות טריות לבנות והן, מן הסתם, הסתנוורו כמוני מן העושר הפאשינסטי שהציעו המחלקות הורדרדות.
ומאחר שאני לא בחלתי בצבעים ולא היתה לי בעיה להלביש את הגמדה בכל גוון שהוא, ללא הבדלי דת- גזע-מין העיקר שהבגד יפה מספיק, מצאתי את עצמי לא פעם מפשפשת גם באגף הבנים ומתפלאת על השם הרע שיצא, שלא בצדק, לאופנת הבנים.
לכשעצמי, הרכבתי שם גרדרובה מכובדת לבן ההיפותטי שלי, שלא ידעתי שאחבוק תוך זמן קצר.
ואז הגיע המילואימניק.
הרמזים המטרימים לכך שמדובר באתגר של ממש התגלו עוד בסוף ההיריון, כשעשיתי סיבוב השלמות לקראת הלידה.
לראשונה, טעמתי את טעמה המר של אכזבה ממסע שופינג שלא בא על סיפוקו.
לא שלא הייתי מוכנה לקנות. להיפך, הרי היתרון האמיתי של לידת בן אחרי בת הוא העובדה שאי אפשר להסתפק בהשלמות (אני בטוחה שהיודל יגרוס אחרת).
וכשאין ברירה, אז אין ברירה.. מה שצריך – צריך.
אבל פייר? יצאתי מאוכזבת.
וכאן, רבותיי, לא נותר לי אלא לדחות את האקסיומה.
זה לא שאין בגדים יפים לבנים. ממש לא.
מי שממש מתאמץ יימצא אותם.
זה פשוט עניין של דלות החומר.
מלכתחילה, הקולקציות של הבנים קטנות הרבה יותר.
מישהו שם לב פעם כמה מקום מקצות החנויות לבגדי הבנות לעומת הבנים?
ובתוך המעט הזה, הכל נראה כמעט אותו דבר.
הצבעים, בד"כ, הם אותם צבעים. כחול, ירוק, חום, אפור, שחור. לא ברור למה, אבל כשזה מגיע לבנים, מודגמת קמצנות של ממש במשחק בין הגוונים. אם מתאמצים ממש אפשר למצוא לפעמים תכלת או קצת טורקיז, ואולי איזשהו מנעד בין האפורים.
בדוגמאות הברירה מצטמצמת עוד יותר, בד"כ בין משבצות לפסים. לא היתה פעם שהמכנסיים עם הדפס הכוכבים עברו בלי שנשאלתי אם הוא קיבל אותם מהגמדה. כשהלבשתי לו בגד גוף תכלת עם נקודות לבנות שנרכשו בשעתו באגף הבנים לגמדה, היודל הזדעזע ממש וביקש להגלות אותו יחד עם יתר הפריטים הוורודים והסגולים שהוחרמו על-ידו מבעוד מועד.
הגזרות ספורות. ושבלוניות. ג'ינס, דגמ'"ח, פולו, טי-שירטס, קצת מכופתרות.
לא סתם לבגדי הבנים מוקצה פחות מקום בחנויות לעומת בגדי הבנות..
זה לא שאין לבנים בגדים יפים. לבנות פשוט יש הרבה יותר. הרבה הרבה יותר.
מי שהרוויחה מזה, כמובן, היתה הגמדה.
הייתי הולכת לחפש בגדים בשבילו ומוצאת את עצמי קונה, שוב פעם, בעיקר בשבילה.
חיפשתי כל פעם, אולי יש משהו שפספסתי, אולי בינתיים הביאו משהו חדש.
קדחת.
מה שמצאתי זה שמלה או חצאית שנעלמו בעיני קודם לכן, ועכשיו קראו לי מהקולב והתחננו שאקח אותן הביתה.
עד שהבנתי, שכדי לעשות לימונדה מהלימונים, צריך לשנות את שיטת העבודה.
עברתי למיקס אנד מאצ'.
מעט פריטים, אבל כאלו שווים באמת, שניתן לשחק איתם.
ומצד שני, כשיש משהו שעובד, אני מאמצת אותו בחום.
כמו למשל הגיק שיק, הלהיט התורני של החורף.
מסכן המילואימניק, בחיי.
החורף תפס אותו לא טוב, בדיוק בשלב שבו הוא התחיל לנוע במרץ, להזדחל לכל פינה ולהתהלך עם חפצים.
ולמרות שאני הפולניה בין שנינו, דווקא אבא שלו הוא זה שמוטרד כל הזמן שיהיה לו קר.
הוא זוחל על הרצפה אז הוא צריך לפחות שתי שכבות. ורגלית, כי המכנסיים עולים לו למעלה.
ועוד שכבה אחת, כשיוצאים החוצה כי יש רוח וקר.
"ואת שוכחת שהוא לא כמונו, בתנועה כל הזמן" הוא התעקש.
"בטח שהוא לא בתנועה כל הזמן" הוכחתי אותו "תנסה אתה לזוז ככה, עטוף שכבות כמו חבילה עוברת".
וכשהוא ניסה לזחול, מסורבל ועצבני, הוא נראה בעיקר כמו סרטן שמצליח רק בקושי לזוז לפלס דרכו בחולות.
פעם אחר פעם, כשניסינו לברר מה כ"כ מציק לו, מצאנו גור מיוזע מתחת לשכבות.
"עכשיו בטח שאי אפשר להפשיט אותו" היודל נזעק, "הוא רטוב לגמרי! הוא יתקרר!!"
הייתי חייבת למצוא פתרון מחמם, מצד אחד, אבל מספיק נוח מצד שני.
האפודות, שמצאו חן בעיני בהתחלה בעיקר בגלל הגיק שיק שלהן, התגלו בתור הפתרון האידיאלי.
שכבה נוספת, מחממת, שמשאירה את הידיים חופשיות, דקה מספיק כדי שיהיה נוח להרים ולהחזיק אותו ומשווה לו כזה מראה של אישקטן, מאיזשהו קמפוס אפרורי עם בנייני אבן אדומים.
הוספתי מתחת בגד גוף פולו, עם הצווארון שמבצבץ מלמטה, ומכנסי קורדרוי, דקים ורכים (אבל מחממים במידה) ומשופשפים כהלכה, להשלמת הלוק ואיחלתי לחייל בהצלחה.
זחילת המבחן הצליחה מעל למצופה.
הילד היה מאושר.
מזג האויר שיתף איתנו פעולה והיה קודר במידה.
התחנה הבאה – אוקספורד...
הרבה לפני שבכלל התחלתי לחשוב על חתונה או משפחה או ילדים, רציתי ארבעה בנים.
השיקולים, אם להודות על האמת, היו יותר מהבטן,
והושפעו, בעיקר, מדיוקן עצמי של שנות התבגרותי – טום בוי עקשנית, מרדנית וכעוסה.
בדקתי גבולות, שיגעתי פילים ותמיד היה לי מה להגיד.
איכשהו, נראה היה לי, שעולם התוכן שלי קרוב יותר לבנים מאשר לבנות, ושבנים אוכל לתפעל יותר בקלות.
בנות, חשבתי, הן מורכבות יותר. רגישות יותר. מאתגרות יותר. ואני בעצמי, אפעס, מורכבת למדי.
בנים קלים יותר, מסובכים פחות. הם דורשים הרבה פחות, מסתפקים במועט, והרבה יותר כיף להעביר איתם אחה"צ.
העובדה שמאוחר יותר, במהלך הלימודים, קראתי (בחוג אחד) עשרות מחקרים שעסקו בין היתר, בהבדלים מגדריים באמת, ופיתחתי (בחוג אחר) דעות מוצקות על פמיניזם, שוביניזם, ושוויון בין המינים לא שינתה בהרבה.
בכל הקשור לתוכניות הילודה שלי, נותרתי ניאנדרטלית צרת אופקים. תחושת הבטן שלי אימצה בחום כל סטריאוטיפ מגדרי שהיה בנמצא.
* * *
מצד שני, ידעתי שתהיה לי בת בכורה.
זה לגמרי מהבטן, וממרפי.
רק בשל העובדה שכ"כ רציתי בנים היה לי ברור שהוא לא יוותר לי, ויביא אותה בהפוכה.
בשבוע 16, כשברונשטיין אישר מה שכבר ידעתי ממילא, זה לא באמת שינה לי.
מה שיוצא אני מרוצה, העיקר שייצא בריא.
* * *
תדע כל הריונית טריה כי הפקידה את ענייניה ביד עמישראלחי.
הנטייה השראלית לתחוב את האף לענייניו של האחר, רק הולכת ומתעצמת ככל שהחזית ההריונית מתרחבת והכרס תופחת ומתעגלת. מדהים איך אנשים, זרים מוחלטים, מרשים לעצמם להגיד את כל מה שעולה בדעתם. הכל. השאלה אם זה מעניין אותך או לא ומה באמת את חושבת בכלל לא רלוונטית.
מגדילים לעשות הדוקטורים למיניהם, שמנדבים לך מיני מינים של אבחנות סמי-רפואיות ומדעיות על סמך מבט מודד, מכף רגל ועד ראש, שמסתיים בבטן.
יום ששי אחד, במעלית בקניון, הודיע לי איזה דוד שיש לי בן בבטן.
"דווקא האולטרסאונד חשב אחרת", היודל התחכם, מבודח.
"אז אני אומר לך" הדוד טפח לעצמי על החזה, על רקע הנהוניה הנמרצים של אשתו, "שהאולטרסאונד טועה"
הנטייה השראלית לתחוב את האף לענייניו של האחר, רק הולכת ומתעצמת ככל שהחזית ההריונית מתרחבת והכרס תופחת ומתעגלת. מדהים איך אנשים, זרים מוחלטים, מרשים לעצמם להגיד את כל מה שעולה בדעתם. הכל. השאלה אם זה מעניין אותך או לא ומה באמת את חושבת בכלל לא רלוונטית.
מגדילים לעשות הדוקטורים למיניהם, שמנדבים לך מיני מינים של אבחנות סמי-רפואיות ומדעיות על סמך מבט מודד, מכף רגל ועד ראש, שמסתיים בבטן.
יום ששי אחד, במעלית בקניון, הודיע לי איזה דוד שיש לי בן בבטן.
"דווקא האולטרסאונד חשב אחרת", היודל התחכם, מבודח.
"אז אני אומר לך" הדוד טפח לעצמי על החזה, על רקע הנהוניה הנמרצים של אשתו, "שהאולטרסאונד טועה"
"את מאוכזבת?" שאלה אשתו בטון מודאג.
"ממה?" התפלאתי, משועשעת.
"שזו לא בת, את יודעת" עכשיו היא כבר הנמיכה את הקול, מזועזעת "מה יש לעשות עם בנים?!!"
"אני לא יודעת", צחקתי "לי יש בת.."
היא לא הבינה את הבדיחה.
"לבנות יש בגדים יפים, קוקיות, צמות.. ובנים?..."
"מותק, תקשיבי לי!" בעלה קטע אותה, "הרופא שלך טעה. בטן כזו זה בליינד בן" חתם בפסקנות והסתובב אל היודל "ניצלת. אם זו היתה בת, היא היתה שורפת לך את האשראי" ושניהם נפלטו החוצה.
וככה נחשפתי, לראשונה, לאקסיומה הרווחת ולפיה, בויס אר סאקס. לפחות מן הבחינה הפאשינסטית.
"ממה?" התפלאתי, משועשעת.
"שזו לא בת, את יודעת" עכשיו היא כבר הנמיכה את הקול, מזועזעת "מה יש לעשות עם בנים?!!"
"אני לא יודעת", צחקתי "לי יש בת.."
היא לא הבינה את הבדיחה.
"לבנות יש בגדים יפים, קוקיות, צמות.. ובנים?..."
"מותק, תקשיבי לי!" בעלה קטע אותה, "הרופא שלך טעה. בטן כזו זה בליינד בן" חתם בפסקנות והסתובב אל היודל "ניצלת. אם זו היתה בת, היא היתה שורפת לך את האשראי" ושניהם נפלטו החוצה.
וככה נחשפתי, לראשונה, לאקסיומה הרווחת ולפיה, בויס אר סאקס. לפחות מן הבחינה הפאשינסטית.
* * *
עד שנולדה הגמדה בכלל לא ידעתי שאפשר ליהנות כל כך משופינג עבור אחרים.
אין מה לומר, די מהר אימצתי את הלכות החל"ד.
גיליתי שלחנויות הבגדים יש כל כך הרבה מה להציע לי.
ורוד בייבי, וורוד פוקסיה, ואפור ג'רזי ואפור מעושן, שלא לדבר על כל הדוגמאות והשילובים. ורוד ואפור, ורוד וחום, ורוד עם ורוד, פסים, נקודות, פרחים..
לא שלא אהבתי לעשות קניות עוד קודם, אבל עכשיו זה כבר הפך לאומנות של ממש. גן עדן לשופוהוליקית בהתהוות.
"כיף לך" קוננה באוזני חברה שילדה את בנה הבכור מעט קודם "לבנים קשה למצוא בגדים יפים".
אני מודה שלא הבנתי את גודל הצרה.
במדגם הבלתי-מייצג שלי, כמעט כל חברותיי היו אמהות טריות לבנות והן, מן הסתם, הסתנוורו כמוני מן העושר הפאשינסטי שהציעו המחלקות הורדרדות.
ומאחר שאני לא בחלתי בצבעים ולא היתה לי בעיה להלביש את הגמדה בכל גוון שהוא, ללא הבדלי דת- גזע-מין העיקר שהבגד יפה מספיק, מצאתי את עצמי לא פעם מפשפשת גם באגף הבנים ומתפלאת על השם הרע שיצא, שלא בצדק, לאופנת הבנים.
לכשעצמי, הרכבתי שם גרדרובה מכובדת לבן ההיפותטי שלי, שלא ידעתי שאחבוק תוך זמן קצר.
* * *
ואז הגיע המילואימניק.
הרמזים המטרימים לכך שמדובר באתגר של ממש התגלו עוד בסוף ההיריון, כשעשיתי סיבוב השלמות לקראת הלידה.
לראשונה, טעמתי את טעמה המר של אכזבה ממסע שופינג שלא בא על סיפוקו.
לא שלא הייתי מוכנה לקנות. להיפך, הרי היתרון האמיתי של לידת בן אחרי בת הוא העובדה שאי אפשר להסתפק בהשלמות (אני בטוחה שהיודל יגרוס אחרת).
וכשאין ברירה, אז אין ברירה.. מה שצריך – צריך.
אבל פייר? יצאתי מאוכזבת.
וכאן, רבותיי, לא נותר לי אלא לדחות את האקסיומה.
זה לא שאין בגדים יפים לבנים. ממש לא.
מי שממש מתאמץ יימצא אותם.
זה פשוט עניין של דלות החומר.
מלכתחילה, הקולקציות של הבנים קטנות הרבה יותר.
מישהו שם לב פעם כמה מקום מקצות החנויות לבגדי הבנות לעומת הבנים?
ובתוך המעט הזה, הכל נראה כמעט אותו דבר.
הצבעים, בד"כ, הם אותם צבעים. כחול, ירוק, חום, אפור, שחור. לא ברור למה, אבל כשזה מגיע לבנים, מודגמת קמצנות של ממש במשחק בין הגוונים. אם מתאמצים ממש אפשר למצוא לפעמים תכלת או קצת טורקיז, ואולי איזשהו מנעד בין האפורים.
בדוגמאות הברירה מצטמצמת עוד יותר, בד"כ בין משבצות לפסים. לא היתה פעם שהמכנסיים עם הדפס הכוכבים עברו בלי שנשאלתי אם הוא קיבל אותם מהגמדה. כשהלבשתי לו בגד גוף תכלת עם נקודות לבנות שנרכשו בשעתו באגף הבנים לגמדה, היודל הזדעזע ממש וביקש להגלות אותו יחד עם יתר הפריטים הוורודים והסגולים שהוחרמו על-ידו מבעוד מועד.
הגזרות ספורות. ושבלוניות. ג'ינס, דגמ'"ח, פולו, טי-שירטס, קצת מכופתרות.
לא סתם לבגדי הבנים מוקצה פחות מקום בחנויות לעומת בגדי הבנות..
זה לא שאין לבנים בגדים יפים. לבנות פשוט יש הרבה יותר. הרבה הרבה יותר.
* * *
מי שהרוויחה מזה, כמובן, היתה הגמדה.
הייתי הולכת לחפש בגדים בשבילו ומוצאת את עצמי קונה, שוב פעם, בעיקר בשבילה.
חיפשתי כל פעם, אולי יש משהו שפספסתי, אולי בינתיים הביאו משהו חדש.
קדחת.
מה שמצאתי זה שמלה או חצאית שנעלמו בעיני קודם לכן, ועכשיו קראו לי מהקולב והתחננו שאקח אותן הביתה.
עד שהבנתי, שכדי לעשות לימונדה מהלימונים, צריך לשנות את שיטת העבודה.
עברתי למיקס אנד מאצ'.
מעט פריטים, אבל כאלו שווים באמת, שניתן לשחק איתם.
ומצד שני, כשיש משהו שעובד, אני מאמצת אותו בחום.
כמו למשל הגיק שיק, הלהיט התורני של החורף.
* * *
מסכן המילואימניק, בחיי.
החורף תפס אותו לא טוב, בדיוק בשלב שבו הוא התחיל לנוע במרץ, להזדחל לכל פינה ולהתהלך עם חפצים.
ולמרות שאני הפולניה בין שנינו, דווקא אבא שלו הוא זה שמוטרד כל הזמן שיהיה לו קר.
הוא זוחל על הרצפה אז הוא צריך לפחות שתי שכבות. ורגלית, כי המכנסיים עולים לו למעלה.
ועוד שכבה אחת, כשיוצאים החוצה כי יש רוח וקר.
"ואת שוכחת שהוא לא כמונו, בתנועה כל הזמן" הוא התעקש.
"בטח שהוא לא בתנועה כל הזמן" הוכחתי אותו "תנסה אתה לזוז ככה, עטוף שכבות כמו חבילה עוברת".
וכשהוא ניסה לזחול, מסורבל ועצבני, הוא נראה בעיקר כמו סרטן שמצליח רק בקושי לזוז לפלס דרכו בחולות.
פעם אחר פעם, כשניסינו לברר מה כ"כ מציק לו, מצאנו גור מיוזע מתחת לשכבות.
"עכשיו בטח שאי אפשר להפשיט אותו" היודל נזעק, "הוא רטוב לגמרי! הוא יתקרר!!"
הייתי חייבת למצוא פתרון מחמם, מצד אחד, אבל מספיק נוח מצד שני.
האפודות, שמצאו חן בעיני בהתחלה בעיקר בגלל הגיק שיק שלהן, התגלו בתור הפתרון האידיאלי.
שכבה נוספת, מחממת, שמשאירה את הידיים חופשיות, דקה מספיק כדי שיהיה נוח להרים ולהחזיק אותו ומשווה לו כזה מראה של אישקטן, מאיזשהו קמפוס אפרורי עם בנייני אבן אדומים.
הוספתי מתחת בגד גוף פולו, עם הצווארון שמבצבץ מלמטה, ומכנסי קורדרוי, דקים ורכים (אבל מחממים במידה) ומשופשפים כהלכה, להשלמת הלוק ואיחלתי לחייל בהצלחה.
זחילת המבחן הצליחה מעל למצופה.
הילד היה מאושר.
מזג האויר שיתף איתנו פעולה והיה קודר במידה.
התחנה הבאה – אוקספורד...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה