אחד הדברים הבודדים בזכותם אני מחבבת את "הופ! ילדות ישראלית" הוא העובדה שהוא מצליח לעורר בי נשכחות. הלופים האינסופיים שמשודרים בו הם מי מעיין הנעורים מהדורת שנות האלפיים.
בסך הכל, ומבלי להידרש לניתוח סטטיסטי מדוקדק, משודרות בערוץ בעיקר גרסאות שונות של הקלאסיקות שכולנו גדלנו עליהן ושעליהן נמשיך לגדל את הילדים שלנו, שיגדלו עליהן את שלהם. בתוך אלו, ההפקות של פעם, שנולדו בגרסת הוידאו וקמו לתחייה מחודשת בעידן הדי.וי.די, מוציאות מהבוידעם את אהרון פררה (שליש מ"הופה היי", בגלגלוים מאוחרים יותר), או אלינור אהרון (מלכת הכיתה של "צעירי תל-אביב") או, לכל הפחות, מצליחות לעשות לחני נחמיאס וציפי שביט מה שלא בטוח שסדרת טיפולים מקיפה אצל ד"ר קליין היתה עושה.
* * *
אני מחבבת במיוחד את השירים מסדרת הקלטות של "שירים קטנים".
כשאני הייתי ילדה (ולמרות שזה נשמע זקן להחריד ומריח קצת מנפטלין, אני נשבעת שזה לא היה כ"כ מזמן) היה רק ערוץ אחד, עינינו היו נשואות למערכת תוכניות הילדים והנוער והוידאו שלנו שחק עד דק את "שירים קטנים". היתה "קלטת צהובה", היתה "קלטת כחולה" ועוזי חיטמן היה הבייביסיטר המועדף עלינו. המון המון שירי הופה היי כאלו, שידענו בעל-פה והיינו ממחיזים לעצמנו.
אח"כ גדלנו קצת, ואז גם הגיעו הכבלים, וערוץ הילדים וערוץ 2 החדש. איכשהו, כל אותם השירים האלו לא ממש נשכחו אבל גם לא באמת הלכו איתנו הלאה.
עד שהפכתי לאמא, כבר שכחתי אותם לגמרי. גם לא היתה לי ממש סיבה להיזכר בהם עד אז.
אבל כשהגמדה נולדה ואני דווקא רציתי לשיר לה את השירים "שלי", כבר לא ממש זכרתי אותם, רק שברי בתים וחלקי מנגינות שזמזמתי בקושי. לפעמים הייתי מוצאת אותם בגיגול מהיר, אבל זה קצת מאוחר מדי ואיבד מטעמו. לרוב, אפילו לא זכרתי מספיק כדי לגגל.
* * *
תוך זמן קצר הבנתי שהגוגל כבודו במקומו מונח, אבל אם רק אשאיר את הטלוויזיה דלוקה מספיק זמן, היא תעשה את העבודה מהר יותר.
בינגו.
מי שלא ראה אותי מקפצת מאושר לצלילי "שיר המגזימנים" לא ראה שמחה בחייו. מי שלא שמע את אותנו מנגנות על סירים לצלילי "תזמורת של ממש" עשה לעצמו (ולעור התוף שלו, איף איי מיי) טובה. ומי שפספס אותה מזייפת, בניגון קבוע ומתוק למדי, את "ילדה ומטריה" לא הפסיד כלום בעצם, הוא רק צריך להקשיב לתחזית.
* * *
הקיץ עדיין התגלגל כאן כשקניתי לה את המטריה הזו.
לא רכישה מתוכננת מדי. 15 שקל בהאנגר החדש שנפתח באזורנו. אני בכלל באתי לחפש לה תחתונים.
היה חם, וצפוף, והמון אנשים. לא בדיוק למפלס הסבלנות שלי, הנמוך ממילא. עמדתי ליד הקופה, משועממת, מחכה שיגיע תורי, כשגיליתי את ערימת המטריות הצבעונית באמבטיה ענקית ליד הקופה. שבריר של התלבטות, אם לא מוקדם מדי, הוכרע על-ידי התור שהתקדם. באתי, ראיתי, שילמתי.
* * *
לא ברור מה חשבתי לעצמי כשהראיתי לגמדה את המטריה והודעתי לה שהיא תחכה לה עד החורף.
שכחתי שמדובר בילדונת עקשנית עם יכולת אפס לדחיית סיפוקים, מושג מינימלי על חילופי עונות וחיבה יתרה ל"ילדה ומטריה". היא לא התכוונה לוותר.
"אמא, לפתוח", ביקשה בחיוך רחב והתחילה לקפץ בכל הבית, "פגשו ב(ק)צה השביש, ילדה וגם מעיל" פיזמה לעצמה (השיבושים במקור) בקושי משתלטת על המטריה שהסתירה לה את שדה הראיה ורומסת כל מה שעומד בדרכה. מהצד היא נראתה כמו פטריה של האחים מריו, מתנדנדת מצד לצד. "(א)מרו לה בו-אי 'תנו, יבש אסלנו" ניסתה לשווא לאלף את המשקופים, שסירבו להתרחב בפניה.
"המטריה הזו לא תזכה ללחך טיפה של גשם" סיננתי לעבר היודל בעוד הגמדה שועטת בזיגזגים ברחבי הבית, לופתת את המטריה החבוטה, שאחת מזרועותיה כבר הפסידה במערכה והתעקמה.
* * *
אמא שלי תמיד אמרה (ועודנה אומרת) "כשתהיי אמא, תביני".
ובכן, אני מבינה.
אמונות טפלות הומצאו על-ידי אימהות שחיפשו שיטות פסדו-מדעיות לבסס את סמכותן ההורית. אני די בטוחה שזו שגורסת שאסור לפתוח מטריה בתוך הבית הומצאה על-ידי אמא עייפה במיוחד שנמאס לה לתקן מטריות עקומות. כל פעם שהגמדה התעקשה לרקוד עם המטריה זה נגמר בבכי, שלה או של המילואימניק שנרמס על-ידה. ללא ספק מדובר במזל רע.
"לא פותחים את המטריה בבית", הודעתי "רק בחוץ".
"אז בחוץ", הגמדה לא התרגשה והמשיכה לפזם.
"כשירד גשם נפתח אותה" הסברתי וקיוויתי בלב שאלוהים ייעשה ג'סטה ולא יחכה עד דצמבר.
לשמחתי, הוא דווקא זרם איתי, וזכינו לשבוע גשום במיוחד בנובמבר.
"גשם! גשם! גשם!" העיניים שלה נצצו כשנכנסנו לאוטו, בדרך לגן. "ילדה אחת, מטריה אחת"... התעקשה כשהגענו, בקושי מצליחה לסוכך על עצמה מהטיפות בניסיונות לייצב את המטריה מעליה מבלי להסתיר לה את הדרך.
* * *
בשבת נסענו לירושלים, ביקור בכורה בדירת הסטודנטים של אחי שנוצל כדי לחגוג לו יום הולדת.
הגשם עשה את זה בגדול, סוף השבוע היה סוער כהלכה.
במדרחוב הירושלמי, בקור מקפיא, נולדה לי חוני המעגל.
בצחוק מתגלגל ועיניים נוצצות, כשהיא עטופה מכף רגל ועד ראש, גיליתי כמה פשוט הוא האושר. מתרוצצת הלוך וחזור היא הצליחה להדביק בהתלהבותה גם את הבת-דודה ושתיהן התנדנדו בריקוד מטריות, בין הטיפות, שרות ומקפצות לתוך השלוליות. "ילדה אחת, מטריה אחת" הן צווחו באושר, מפריעות את שלוות השלאפשטונדה של המדרחוב המנומנם.
"מה עכשיו?" שאל אותי היודל "הביתה?"
"עכשיו צריך מגפיים" עניתי.
* * *
מטריה - HANGAR מעיל - יונק הדבש גרביונים - H&M נעליים - נייקי
בונוס מיוחד למצטיינים - "ילדה ומטריה" בגרסת אנפלאגד, "פרפר נחמד".
אני גם נוהגת להשמיע ולהראות לילדים שלי את התוכניות של פעם שיש בערוץ 23 בטלוויזיה. אני רוצה שיראו גם קצת תכנים איכותיים לצד כל השטויות של דורה צפייה ישירה ותכניות אחרות מודרניות.
השבמחק