ילדה ומטריה

אחד הדברים הבודדים בזכותם אני מחבבת את "הופ! ילדות ישראלית" הוא העובדה שהוא מצליח לעורר בי נשכחות. הלופים האינסופיים שמשודרים בו הם מי מעיין הנעורים מהדורת שנות האלפיים.

בסך הכל, ומבלי להידרש לניתוח סטטיסטי מדוקדק, משודרות בערוץ בעיקר גרסאות שונות של הקלאסיקות שכולנו גדלנו עליהן ושעליהן נמשיך לגדל את הילדים שלנו, שיגדלו עליהן את שלהם. בתוך אלו, ההפקות של פעם, שנולדו בגרסת הוידאו וקמו לתחייה מחודשת בעידן הדי.וי.די, מוציאות מהבוידעם את אהרון פררה (שליש מ"הופה היי", בגלגלוים מאוחרים יותר), או אלינור אהרון (מלכת הכיתה של "צעירי תל-אביב") או, לכל הפחות, מצליחות לעשות לחני נחמיאס וציפי שביט מה שלא בטוח שסדרת טיפולים מקיפה אצל ד"ר קליין היתה עושה.

* * *

אני מחבבת במיוחד את השירים מסדרת הקלטות של "שירים קטנים".

כשאני הייתי ילדה (ולמרות שזה נשמע זקן להחריד ומריח קצת מנפטלין, אני נשבעת שזה לא היה כ"כ מזמן) היה רק ערוץ אחד, עינינו היו נשואות למערכת תוכניות הילדים והנוער והוידאו שלנו שחק עד דק את "שירים קטנים". היתה "קלטת צהובה", היתה "קלטת כחולה" ועוזי חיטמן היה הבייביסיטר המועדף עלינו. המון המון שירי הופה היי כאלו, שידענו בעל-פה והיינו ממחיזים לעצמנו.

אח"כ גדלנו קצת, ואז גם הגיעו הכבלים, וערוץ הילדים וערוץ 2 החדש. איכשהו, כל אותם השירים האלו לא ממש נשכחו אבל גם לא באמת הלכו איתנו הלאה.

עד שהפכתי לאמא, כבר שכחתי אותם לגמרי. גם לא היתה לי ממש סיבה להיזכר בהם עד אז.

אבל כשהגמדה נולדה ואני דווקא רציתי לשיר לה את השירים "שלי", כבר לא ממש זכרתי אותם, רק שברי בתים וחלקי מנגינות שזמזמתי בקושי. לפעמים הייתי מוצאת אותם בגיגול מהיר, אבל זה קצת מאוחר מדי ואיבד מטעמו. לרוב, אפילו לא זכרתי מספיק כדי לגגל.

* * *

תוך זמן קצר הבנתי שהגוגל כבודו במקומו מונח, אבל אם רק אשאיר את הטלוויזיה דלוקה מספיק זמן, היא תעשה את העבודה מהר יותר.

בינגו.

מי שלא ראה אותי מקפצת מאושר לצלילי "שיר המגזימנים" לא ראה שמחה בחייו. מי שלא שמע את אותנו מנגנות על סירים לצלילי "תזמורת של ממש" עשה לעצמו (ולעור התוף שלו, איף איי מיי) טובה. ומי שפספס אותה מזייפת, בניגון קבוע ומתוק למדי, את "ילדה ומטריה" לא הפסיד כלום בעצם, הוא רק צריך להקשיב לתחזית.

* * *

הקיץ עדיין התגלגל כאן כשקניתי לה את המטריה הזו.

לא רכישה מתוכננת מדי. 15 שקל בהאנגר החדש שנפתח באזורנו. אני בכלל באתי לחפש לה תחתונים.

היה חם, וצפוף, והמון אנשים. לא בדיוק למפלס הסבלנות שלי, הנמוך ממילא. עמדתי ליד הקופה, משועממת, מחכה שיגיע תורי, כשגיליתי את ערימת המטריות הצבעונית באמבטיה ענקית ליד הקופה. שבריר של התלבטות, אם לא מוקדם מדי, הוכרע על-ידי התור שהתקדם. באתי, ראיתי, שילמתי.

* * *

לא ברור מה חשבתי לעצמי כשהראיתי לגמדה את המטריה והודעתי לה שהיא תחכה לה עד החורף.

שכחתי שמדובר בילדונת עקשנית עם יכולת אפס לדחיית סיפוקים, מושג מינימלי על חילופי עונות וחיבה יתרה ל"ילדה ומטריה". היא לא התכוונה לוותר.

"אמא, לפתוח", ביקשה בחיוך רחב והתחילה לקפץ בכל הבית, "פגשו ב(ק)צה השביש, ילדה וגם מעיל" פיזמה לעצמה (השיבושים במקור) בקושי משתלטת על המטריה שהסתירה לה את שדה הראיה ורומסת כל מה שעומד בדרכה. מהצד היא נראתה כמו פטריה של האחים מריו, מתנדנדת מצד לצד. "(א)מרו לה בו-אי 'תנו, יבש אסלנו" ניסתה לשווא לאלף את המשקופים, שסירבו להתרחב בפניה.

"המטריה הזו לא תזכה ללחך טיפה של גשם" סיננתי לעבר היודל בעוד הגמדה שועטת בזיגזגים ברחבי הבית, לופתת את המטריה החבוטה, שאחת מזרועותיה כבר הפסידה במערכה והתעקמה.

* * *

אמא שלי תמיד אמרה (ועודנה אומרת) "כשתהיי אמא, תביני".

ובכן, אני מבינה.

אמונות טפלות הומצאו על-ידי אימהות שחיפשו שיטות פסדו-מדעיות לבסס את סמכותן ההורית. אני די בטוחה שזו שגורסת שאסור לפתוח מטריה בתוך הבית הומצאה על-ידי אמא עייפה במיוחד שנמאס לה לתקן מטריות עקומות. כל פעם שהגמדה התעקשה לרקוד עם המטריה זה נגמר בבכי, שלה או של המילואימניק שנרמס על-ידה. ללא ספק מדובר במזל רע.

"לא פותחים את המטריה בבית", הודעתי "רק בחוץ".

"אז בחוץ", הגמדה לא התרגשה והמשיכה לפזם.

"כשירד גשם נפתח אותה" הסברתי וקיוויתי בלב שאלוהים ייעשה ג'סטה ולא יחכה עד דצמבר.

לשמחתי, הוא דווקא זרם איתי, וזכינו לשבוע גשום במיוחד בנובמבר.

"גשם! גשם! גשם!" העיניים שלה נצצו כשנכנסנו לאוטו, בדרך לגן. "ילדה אחת, מטריה אחת"... התעקשה כשהגענו, בקושי מצליחה לסוכך על עצמה מהטיפות בניסיונות לייצב את המטריה מעליה מבלי להסתיר לה את הדרך.

 * * *

בשבת נסענו לירושלים, ביקור בכורה בדירת הסטודנטים של אחי שנוצל כדי לחגוג לו יום הולדת.

הגשם עשה את זה בגדול, סוף השבוע היה סוער כהלכה.

במדרחוב הירושלמי, בקור מקפיא, נולדה לי חוני המעגל.

בצחוק מתגלגל ועיניים נוצצות, כשהיא עטופה מכף רגל ועד ראש, גיליתי כמה פשוט הוא האושר. מתרוצצת הלוך וחזור היא הצליחה להדביק בהתלהבותה גם את הבת-דודה ושתיהן התנדנדו בריקוד מטריות, בין הטיפות, שרות ומקפצות לתוך השלוליות. "ילדה אחת, מטריה אחת" הן צווחו באושר, מפריעות את שלוות השלאפשטונדה של המדרחוב המנומנם.

חצי שעה מאוחר יותר, במושב האחורי בדרך חזרה, ילדה אחת ומטריה אחת, רטובות עד לשד עצמותיהן נרדמו להן באפיסת כוחות.
"מה עכשיו?" שאל אותי היודל "הביתה?"
"עכשיו צריך מגפיים" עניתי.

* * *

מטריה - HANGAR    מעיל - יונק הדבש    גרביונים - H&M    נעליים - נייקי

בונוס מיוחד למצטיינים - "ילדה ומטריה" בגרסת אנפלאגד, "פרפר נחמד".

... (פוסט בהרצה)

עד שהגמדה נולדה, בכלל לא רציתי בנות.

הרבה לפני שבכלל התחלתי לחשוב על חתונה או משפחה או ילדים, רציתי ארבעה בנים.

השיקולים, אם להודות על האמת, היו יותר מהבטן,
והושפעו, בעיקר, מדיוקן עצמי של שנות התבגרותי – טום בוי עקשנית, מרדנית וכעוסה.
בדקתי גבולות, שיגעתי פילים ותמיד היה לי מה להגיד.
איכשהו, נראה היה לי, שעולם התוכן שלי קרוב יותר לבנים מאשר לבנות, ושבנים אוכל לתפעל יותר בקלות.

בנות, חשבתי, הן מורכבות יותר. רגישות יותר. מאתגרות יותר. ואני בעצמי, אפעס, מורכבת למדי.

בנים קלים יותר, מסובכים פחות. הם דורשים הרבה פחות, מסתפקים במועט, והרבה יותר כיף להעביר איתם אחה"צ.

העובדה שמאוחר יותר, במהלך הלימודים, קראתי (בחוג אחד) עשרות מחקרים שעסקו בין היתר, בהבדלים מגדריים באמת, ופיתחתי (בחוג אחר) דעות מוצקות על פמיניזם, שוביניזם, ושוויון בין המינים לא שינתה בהרבה.

בכל הקשור לתוכניות הילודה שלי, נותרתי ניאנדרטלית צרת אופקים. תחושת הבטן שלי אימצה בחום כל סטריאוטיפ מגדרי שהיה בנמצא.
 

* * *

מצד שני, ידעתי שתהיה לי בת בכורה.
זה לגמרי מהבטן, וממרפי.
רק בשל העובדה שכ"כ רציתי בנים היה לי ברור שהוא לא יוותר לי, ויביא אותה בהפוכה.

בשבוע 16, כשברונשטיין אישר מה שכבר ידעתי ממילא, זה לא באמת שינה לי.
מה שיוצא אני מרוצה, העיקר שייצא בריא. 

* * *

תדע כל הריונית טריה כי הפקידה את ענייניה ביד עמישראלחי.



הנטייה השראלית לתחוב את האף לענייניו של האחר, רק הולכת ומתעצמת ככל שהחזית ההריונית מתרחבת והכרס תופחת ומתעגלת. מדהים איך אנשים, זרים מוחלטים, מרשים לעצמם להגיד את כל מה שעולה בדעתם. הכל. השאלה אם זה מעניין אותך או לא ומה באמת את חושבת בכלל לא רלוונטית.
מגדילים לעשות הדוקטורים למיניהם, שמנדבים לך מיני מינים של אבחנות סמי-רפואיות ומדעיות על סמך מבט מודד, מכף רגל ועד ראש, שמסתיים בבטן.


יום ששי אחד, במעלית בקניון, הודיע לי איזה דוד שיש לי בן בבטן.
"דווקא האולטרסאונד חשב אחרת", היודל התחכם, מבודח.
"אז אני אומר לך" הדוד טפח לעצמי על החזה, על רקע הנהוניה הנמרצים של אשתו, "שהאולטרסאונד טועה"

"את מאוכזבת?" שאלה אשתו בטון מודאג.
"ממה?" התפלאתי, משועשעת.
"שזו לא בת, את יודעת" עכשיו היא כבר הנמיכה את הקול, מזועזעת "מה יש לעשות עם בנים?!!"
"אני לא יודעת", צחקתי "לי יש בת.."
היא לא הבינה את הבדיחה.
"לבנות יש בגדים יפים, קוקיות, צמות.. ובנים?..."
"מותק, תקשיבי לי!" בעלה קטע אותה, "הרופא שלך טעה. בטן כזו זה בליינד בן" חתם בפסקנות והסתובב אל היודל "ניצלת. אם זו היתה בת, היא היתה שורפת לך את האשראי" ושניהם נפלטו החוצה.


וככה נחשפתי, לראשונה, לאקסיומה הרווחת ולפיה, בויס אר סאקס. לפחות מן הבחינה הפאשינסטית.

 

* * *

עד שנולדה הגמדה בכלל לא ידעתי שאפשר ליהנות כל כך משופינג עבור אחרים.

אין מה לומר, די מהר אימצתי את הלכות החל"ד.
גיליתי שלחנויות הבגדים יש כל כך הרבה מה להציע לי.
ורוד בייבי, וורוד פוקסיה, ואפור ג'רזי ואפור מעושן, שלא לדבר על כל הדוגמאות והשילובים. ורוד ואפור, ורוד וחום, ורוד עם ורוד, פסים, נקודות, פרחים..
לא שלא אהבתי לעשות קניות עוד קודם, אבל עכשיו זה כבר הפך לאומנות של ממש. גן עדן לשופוהוליקית בהתהוות.

"כיף לך" קוננה באוזני חברה שילדה את בנה הבכור מעט קודם "לבנים קשה למצוא בגדים יפים".
אני מודה שלא הבנתי את גודל הצרה.
במדגם הבלתי-מייצג שלי, כמעט כל חברותיי היו אמהות טריות לבנות והן, מן הסתם, הסתנוורו כמוני מן העושר הפאשינסטי שהציעו המחלקות הורדרדות.

ומאחר שאני לא בחלתי בצבעים ולא היתה לי בעיה להלביש את הגמדה בכל גוון שהוא, ללא הבדלי דת- גזע-מין העיקר שהבגד יפה מספיק, מצאתי את עצמי לא פעם מפשפשת גם באגף הבנים ומתפלאת על השם הרע שיצא, שלא בצדק, לאופנת הבנים.
לכשעצמי, הרכבתי שם גרדרובה מכובדת לבן ההיפותטי שלי, שלא ידעתי שאחבוק תוך זמן קצר.
 

* * *

ואז הגיע המילואימניק.

הרמזים המטרימים לכך שמדובר באתגר של ממש התגלו עוד בסוף ההיריון, כשעשיתי סיבוב השלמות לקראת הלידה.
לראשונה, טעמתי את טעמה המר של אכזבה ממסע שופינג שלא בא על סיפוקו.
לא שלא הייתי מוכנה לקנות. להיפך, הרי היתרון האמיתי של לידת בן אחרי בת הוא העובדה שאי אפשר להסתפק בהשלמות (אני בטוחה שהיודל יגרוס אחרת).
וכשאין ברירה, אז אין ברירה.. מה שצריך – צריך.
אבל פייר? יצאתי מאוכזבת.

וכאן, רבותיי, לא נותר לי אלא לדחות את האקסיומה.
זה לא שאין בגדים יפים לבנים. ממש לא.
מי שממש מתאמץ יימצא אותם.
זה פשוט עניין של דלות החומר.
מלכתחילה, הקולקציות של הבנים קטנות הרבה יותר.
מישהו שם לב פעם כמה מקום מקצות החנויות לבגדי הבנות לעומת הבנים?
ובתוך המעט הזה, הכל נראה כמעט אותו דבר.

הצבעים, בד"כ, הם אותם צבעים. כחול, ירוק, חום, אפור, שחור. לא ברור למה, אבל כשזה מגיע לבנים, מודגמת קמצנות של ממש במשחק בין הגוונים. אם מתאמצים ממש אפשר למצוא לפעמים תכלת או קצת טורקיז, ואולי איזשהו מנעד בין האפורים.

בדוגמאות הברירה מצטמצמת עוד יותר, בד"כ בין משבצות לפסים. לא היתה פעם שהמכנסיים עם הדפס הכוכבים עברו בלי שנשאלתי אם הוא קיבל אותם מהגמדה. כשהלבשתי לו בגד גוף תכלת עם נקודות לבנות שנרכשו בשעתו באגף הבנים לגמדה, היודל הזדעזע ממש וביקש להגלות אותו יחד עם יתר הפריטים הוורודים והסגולים שהוחרמו על-ידו מבעוד מועד.

הגזרות ספורות. ושבלוניות. ג'ינס, דגמ'"ח, פולו, טי-שירטס, קצת מכופתרות.

לא סתם לבגדי הבנים מוקצה פחות מקום בחנויות לעומת בגדי הבנות..
זה לא שאין לבנים בגדים יפים. לבנות פשוט יש הרבה יותר. הרבה הרבה יותר.
 

* * *

מי שהרוויחה מזה, כמובן, היתה הגמדה.
הייתי הולכת לחפש בגדים בשבילו ומוצאת את עצמי קונה, שוב פעם, בעיקר בשבילה.

חיפשתי כל פעם, אולי יש משהו שפספסתי, אולי בינתיים הביאו משהו חדש.
קדחת.
מה שמצאתי זה שמלה או חצאית שנעלמו בעיני קודם לכן, ועכשיו קראו לי מהקולב והתחננו שאקח אותן הביתה.

עד שהבנתי, שכדי לעשות לימונדה מהלימונים, צריך לשנות את שיטת העבודה.
עברתי למיקס אנד מאצ'.
מעט פריטים, אבל כאלו שווים באמת, שניתן לשחק איתם.
ומצד שני, כשיש משהו שעובד, אני מאמצת אותו בחום.

כמו למשל הגיק שיק, הלהיט התורני של החורף.
 

* * *

מסכן המילואימניק, בחיי.
החורף תפס אותו לא טוב, בדיוק בשלב שבו הוא התחיל לנוע במרץ, להזדחל לכל פינה ולהתהלך עם חפצים.
ולמרות שאני הפולניה בין שנינו, דווקא אבא שלו הוא זה שמוטרד כל הזמן שיהיה לו קר.
הוא זוחל על הרצפה אז הוא צריך לפחות שתי שכבות. ורגלית, כי המכנסיים עולים לו למעלה.
ועוד שכבה אחת, כשיוצאים החוצה כי יש רוח וקר.
"ואת שוכחת שהוא לא כמונו, בתנועה כל הזמן" הוא התעקש.

"בטח שהוא לא בתנועה כל הזמן" הוכחתי אותו "תנסה אתה לזוז ככה, עטוף שכבות כמו חבילה עוברת".
וכשהוא ניסה לזחול, מסורבל ועצבני, הוא נראה בעיקר כמו סרטן שמצליח רק בקושי לזוז לפלס דרכו בחולות.
פעם אחר פעם, כשניסינו לברר מה כ"כ מציק לו, מצאנו גור מיוזע מתחת לשכבות.
"עכשיו בטח שאי אפשר להפשיט אותו" היודל נזעק, "הוא רטוב לגמרי! הוא יתקרר!!"
הייתי חייבת למצוא פתרון מחמם, מצד אחד, אבל מספיק נוח מצד שני.

האפודות, שמצאו חן בעיני בהתחלה בעיקר בגלל הגיק שיק שלהן, התגלו בתור הפתרון האידיאלי.
שכבה נוספת, מחממת, שמשאירה את הידיים חופשיות, דקה מספיק כדי שיהיה נוח להרים ולהחזיק אותו ומשווה לו כזה מראה של אישקטן, מאיזשהו קמפוס אפרורי עם בנייני אבן אדומים.

הוספתי מתחת בגד גוף פולו, עם הצווארון שמבצבץ מלמטה, ומכנסי קורדרוי, דקים ורכים (אבל מחממים במידה) ומשופשפים כהלכה, להשלמת הלוק ואיחלתי לחייל בהצלחה.

זחילת המבחן הצליחה מעל למצופה.
הילד היה מאושר.
מזג האויר שיתף איתנו פעולה והיה קודר במידה.
התחנה הבאה – אוקספורד...

 מכנסיים - EPK אפודת פסים - מיננה בגד גוף פולו - EPK