מיני מינים של סיבות ונסיבות הביאו לידי כך שהטור וכותבתו יצאו לחופשה כפויה.
חלקן קשורות בפוסט עצמו, חלקן פשוט הביאו אותי לחשוב שאולי היקום מסמן לי לוותר.
פורים כבר מזמן מאחורינו, הדי.וי.די שלנו כבר שוחק את רינת ויויו והמתכון שלהם לחרוסת,
כל פעם שכתבתי כמה שורות וערכתי כמה תמונות הגיע מרפי ותקע לי ברקס נוסף.
כבר חשבתי לוותר. בסוף החלטתי שלא. אני פשוט כל כך אוהבת את פורים.
* * *
סבא שלי
נפטר ביום של הבחינה במשפט פלילי, האחרונה בסמסטר א'.
אני
זוכרת את היום הזה די במדויק. זה היה בסוף ינואר, יום גשום וקודר להפליא.
"אפילו השמיים בוכים" חשבתי ומיד כעסתי על עצמי, על הקלישאה. וגם על
ההקלה שחשתי. כי סבא שלי, מאז אותו אירוע מוחי שממנו לא התאושש, היה-לא היה איתנו
כבר כמה שנים. ולנו סוף כל סוף היה מותר להתגעגע.
"הגעגועים"
כתב מאיר שלו "יוצאים מתוך עצמם וחוזרים לתוך עצמם. אין להם אוכל שישביע אותם וגם
סיבות אין להם".
אין להם
סיבות אבל יש להם צורה. סבא שלי חי בתוך כל אחד מאיתנו. ברהיטים שניגר לנו, שעוברים איתנו מיד ליד ומדירה לדירה, גם אחרי כמה וכמה שנים טובות. בתמונות והסרטונים שאני מצלמת ואוגרת
באופן כמעט כפייתי. בעיניים הכחולות של המילואימניק, שאילנות היוחסין של היודל
ושלי מלמדים שהוא היחיד שיכול להיות אחראי להן. באינספור הזדמנויות, ביומיום
ובחגים ובאירועים מיוחדים, הוא מציץ מתוכנו, מזכיר לנו כמה הוא חסר לנו וכמה ממנו קיים
בנו.
באופן
סמלי למדי, ובחסות השנה המעוברת, יצא יום השנה לפטירתו בסוף פברואר, כשהיינו עמוק
בתוך ההכנות לפורים. אם להודות על האמת, אחותי היתה עמוק בתוך ההכנות, אני בעיקר
עשיתי קולות נלהבים מהצד.
פורים
היה החג שלו. כל שנה, שניה וצ'ופצ'יק אחרי שנרות חנוכה כבו, התחלנו לרקום תוכניות ודמיונות. ולא היה רעיון, מופרך יותר או פחות, שסבא, איש מופלא בעל ידי זהב, לא הצליח להקים לתחייה. סבא היה השושי זוהר שלנו, מודל שנות ה-80, הוא גזר, ותפר, והדביק והרכיב, נדמה שנהנה מזה קצת יותר מאיתנו. ההתרגשות שלו הדביקה אותנו, ההתלהבות שלו
סחפה אותנו. זה היה החג שלו, אבל הוא הפך אותו לחג הכי הכי שלנו. חג של בית.
כל כך חג של בית, שמבחינתי לא היתה אופציה אחרת. מסוג הדברים שהולכים הלאה. אלא שסבא שלי נפטר הרבה לפני
שהפכתי לאמא (ולפני שבכלל התחתנתי) ואני לא הבאתי בחשבון שיום יבוא ואני אהיה זו
שאצטרך לתפור תחפושות לילדים שלי. ואני בכלל לא יודעת לתפור...
לשמחתי
הרבה, התאבזרתי מבעוד מועד באחות תופרת מוכשרת ודודה בעלת לב רחום שנרתמה למשימה
בשמחה. אם להודות על האמת #2, ייתכן בהחלט שהזכרתי את פרויקט עוגת הקשת שאפיתי
ביומולדת האחרון של זולי, בתה הבכורה, ואולי גם ניגנתי על כמה מיתרים כשציינתי,
בפולנית מדוברת ועניינית, שאני ארכיב משהו ממה שאמצא בבית. ככה או ככה, בסופו של
דבר, חילקנו בינינו בהגינות את התפקידים: היא אחראית על התפירה, אני אחראית על
האקססוריז ועל המורל. אה, וגם על הצילומים...
* * *
יתרונו
הגדול של גיל שנתיים, שהוא מגיע לפני גיל 3. זאת אומרת, שעם כל הכבוד לעצמאותה
המתפתחת של הגמדה ויכולות הפטפטת המתקדמות שלה, היא אומנם יודעת די טוב מה היא
רוצה, אבל היא לא מכירה את *כל* מה שהיתה יכולה לרצות.
ככה,
לדעתי, נהניתי בפעם האחרונה מהזכות לקבוע עבורה למה תתחפש, לפני שתגיע לגיל שאפשר
להתחיל ובו כל תחפושת תתקבל בשמחה בתנאי שתהיה נסיכת שקר כלשהיא או רינת, העיקר
שתהיה לה שמלה נפוחה ומנצנצת. וכתר ושרביט.
ובזמן
שזולי, בת ה-4.5 שכבר יודעת מה טוב לה, דחתה בבוז את ההצעה להתחפש לאיילת מטיילת
והודיעה שהיא תהיה טינקרבל, הגמדה וסלטיקה (בתה הצעירה של דודה רני, שגדולה ממנה בחמישה
שבועות) קיבלו בהכנעה את הליהוק של מיני ומיקי מאוס. סליחה, קימאוס ונימימאוס.
המילואימניק,
המכונה במחוזותינו גם שובי דוב ו/או דובון ו/או מר דובישטיין (כולם ביחד וכל אחד לחוד), זכה באופן טבעי בתחפושת הדובון.
הקרדיטים,
כמובן, הולכים כולם לדודה רני.
הגמדה, מסתבר, היא קהל קשה. לא בקלות היא התמסרה לאווירת הקרנבל. עד שגילתה את הפוטנציאל הגלום בשולי השמלה המנוקדת. "אני קורים, אני קורים, שמח ומנבח", ריקדה באושר, מסתובבת שוב ושוב. ושוב. ושוב... "הלא רק פעם בשנה אבוא להתקלח" בישרה לנו. ניסיונותינו לתקן אותה ולהעמיד אותה על טעותה נפלו על אזני המן.
בקושי בלעתי את עלבוני, כשהאזניים שהכנתי בעמל רב נזנחו לאחר שהטילה בהם מום. האקססוריז הכי שווה של התחפושת היו התחתית עטורת המלמלה והקרוקס האדומות.
סלטיקה, שדה משחת שכמוה, מצאה את האזניים דווקא שימושיות. מצד שני, התחפושת כל כך הלמה אותה, ולא רק בגלל שנתפרה למידותיה.
"בשנה הבאה מיקי מאוס יתחפש לסלטיקה.." הצעתי לאחותי.
הגמדה, מסתבר, היא קהל קשה. לא בקלות היא התמסרה לאווירת הקרנבל. עד שגילתה את הפוטנציאל הגלום בשולי השמלה המנוקדת. "אני קורים, אני קורים, שמח ומנבח", ריקדה באושר, מסתובבת שוב ושוב. ושוב. ושוב... "הלא רק פעם בשנה אבוא להתקלח" בישרה לנו. ניסיונותינו לתקן אותה ולהעמיד אותה על טעותה נפלו על אזני המן.
בקושי בלעתי את עלבוני, כשהאזניים שהכנתי בעמל רב נזנחו לאחר שהטילה בהם מום. האקססוריז הכי שווה של התחפושת היו התחתית עטורת המלמלה והקרוקס האדומות.
סלטיקה, שדה משחת שכמוה, מצאה את האזניים דווקא שימושיות. מצד שני, התחפושת כל כך הלמה אותה, ולא רק בגלל שנתפרה למידותיה.
"בשנה הבאה מיקי מאוס יתחפש לסלטיקה.." הצעתי לאחותי.
גם התחפושת של המילואימניק הלמה אותו להפליא. הממס שקיבלתי מהמטפלת, של דובון ורוד לחיים בתוך ערוגת רקפות, היה המשלוח מנות הכי שווה השנה.
וטינקרבל? טינקרבל היתה מהממת, תסמכו עליי. אלא שבתוך כל הבלאגן וההתרגשות, ובזמן שתפעלנו והלבשנו ועצרנו להתפעל ולהתרגש, שכחתי לעשות מה שסבא היה עושה. לצלם ולצלם.
הקונספט הצבעוני הכתיב ג'נדר ניוטרל, כי בכל זאת היו ילד וילדת יומולדת.
זו היתה הבחירה האלגנטית, ללא ספק. אחרי שלא הצלחתי למצוא שומקום שמוכר כלים חד"פ בצבע חום, אפילו שקלתי לשבריר שניה (ואולי קצת יותר, למה להיתפס לפרטים) להזמין משם. מיד כששבה אלי הכרתי הבנתי שמדובר ברעיון יקר מדי וריסקי מדי (בגלל זמני האספקה, ולא חלילה בגלל הרעיון המגוחך של להזמין כלים חד"פ מאמריקה!). נשארתי עם הטורקיז ואת החום החלפתי בירקרק-ליים, כי זה מה שהיה בחנות (אבל אז גם נזגרתי שיש לי בבית מפה שתתאים בול בפוני).
התפריט השתדל להיות נאמן לקונספט, רעיונית וצבעונית.
כריכי דובונים, אזני המן מלוחות (שהיו, בעצם, מיני קישים), פשטידות אישיות וקאפקייקס במנג'טים בירוק וטורקיז. גם הסוכריות לקישוט התאימו. היו גם שקיות הפתעה של עוגיות שובי-דוב ודובוני גומי (שחולקו בסוף, אבל חיכו בסלסלת ענק על השולחן ברוח המלכה האם) ועוד המון (המון המון) דברים אחרים שפשוט התאימו לבראנצ' של שבת כיפית וחמימה (ושאת חלקם קישטתי בקיסמים וטופרים של ליצנים).
שמתם לב, שגם הנקודות והפסים מככבים כאן?
קישטנו בבלונים מטאליים בצבעים תואמים (כל הזכויות שמורות לדודנית המוצלחת על אפקט ההליום) ובגרילנדות נייר צבעוניות של דובונים.
הכנו מראש סלסלה גדולה עם מסיכות פלסטיק של דובונים, כל מיני משקפיים מפלסטיק ושאר אקססוריז לתחפושת ברגע, לכל אלו שלא לקחו ברצינות את ההכרזה שהכניסה בתחפושות בלבד. התכנית האמנותית כללה תחרות תחפושות (אנד דה ווינר איז התחפושת המצוינת של ילדת יום ההולדת ואבא שלה, שהתחפשו ל"זה אבא ושלושת הדובים", שהתמודדה ראש בראש עם הדודה שהתחפשה ל"לא דובים ולא יער", כי צריך גם לדעת איך לא להתחפש בלי הפוך לפארטי פופר...) וטקס אוסקר משפחתי.
המילואימניק קיבל את עוגת יום ההולדת שלו במחיאות כפיים סוערות. הגמדה התרגשה בעצמה והתנדבה לעזור לו לכבות את הנרות. טוב, גם אני עשיתי קצת רוח (וגם קצת התפלצתי, מה לעזאזל חשבתי לעצמי להשתמש במגש הזה? הא מבאס את כל התמונות של העוגה. זה לא רק שזה לא ברוח הקונספט, זה לא ברוח התקופה!!)
ושקיות ההפתעה? כל אורח קיבל משלוח מנות, שקית עם סוכריות גומי גם, חטיף שוקולד ועוגיות שובי-דובי.
וכשנזכרתי, היה קשה לשכנע אותה לשתף פעולה...
* * *
ואני בסך הכל חיפשתי תירוץ.
יותר מדי זמן מצאתי את עצמי משוטטת באתרים אמריקאיים ובבלוגים סכריניים ומתוקים (של מרתה, כמובן, אבל גם זה, למשל, או זה, ויש אינסוף, בחיי) וגם בכמה כאלו כחול-לבן (זה, למשל) ומשהו דגדג לי בקצות האצבעות.. הבעיה עם כל האתרים האמריקאים האלו, שהם בעיקר מפעילים את כל בלוטות החשק שגורמות, לעתים קרובות, לפעולה מוגברת של עצבי הפרופורציות.
ככל שהתקרב יום ההולדת של המילואימניק התקשיתי לשמור על איפוק.
התזמון המופלא והמוקדם של פורים, ויומולדת של בת-דודה נוספת רק הוסיפו סיבה למסיבה.
פורים הכתיב עדלאידע משפחתית, משתה ומסיבת תחפושות. ושמות החיבה של חתני השמחה הכתיבו קונספט של מסיבת דובים.
יותר מדי זמן מצאתי את עצמי משוטטת באתרים אמריקאיים ובבלוגים סכריניים ומתוקים (של מרתה, כמובן, אבל גם זה, למשל, או זה, ויש אינסוף, בחיי) וגם בכמה כאלו כחול-לבן (זה, למשל) ומשהו דגדג לי בקצות האצבעות.. הבעיה עם כל האתרים האמריקאים האלו, שהם בעיקר מפעילים את כל בלוטות החשק שגורמות, לעתים קרובות, לפעולה מוגברת של עצבי הפרופורציות.
ככל שהתקרב יום ההולדת של המילואימניק התקשיתי לשמור על איפוק.
התזמון המופלא והמוקדם של פורים, ויומולדת של בת-דודה נוספת רק הוסיפו סיבה למסיבה.
פורים הכתיב עדלאידע משפחתית, משתה ומסיבת תחפושות. ושמות החיבה של חתני השמחה הכתיבו קונספט של מסיבת דובים.
הקונספט הצבעוני הכתיב ג'נדר ניוטרל, כי בכל זאת היו ילד וילדת יומולדת.
זו היתה הבחירה האלגנטית, ללא ספק. אחרי שלא הצלחתי למצוא שומקום שמוכר כלים חד"פ בצבע חום, אפילו שקלתי לשבריר שניה (ואולי קצת יותר, למה להיתפס לפרטים) להזמין משם. מיד כששבה אלי הכרתי הבנתי שמדובר ברעיון יקר מדי וריסקי מדי (בגלל זמני האספקה, ולא חלילה בגלל הרעיון המגוחך של להזמין כלים חד"פ מאמריקה!). נשארתי עם הטורקיז ואת החום החלפתי בירקרק-ליים, כי זה מה שהיה בחנות (אבל אז גם נזגרתי שיש לי בבית מפה שתתאים בול בפוני).
התפריט השתדל להיות נאמן לקונספט, רעיונית וצבעונית.
כריכי דובונים, אזני המן מלוחות (שהיו, בעצם, מיני קישים), פשטידות אישיות וקאפקייקס במנג'טים בירוק וטורקיז. גם הסוכריות לקישוט התאימו. היו גם שקיות הפתעה של עוגיות שובי-דוב ודובוני גומי (שחולקו בסוף, אבל חיכו בסלסלת ענק על השולחן ברוח המלכה האם) ועוד המון (המון המון) דברים אחרים שפשוט התאימו לבראנצ' של שבת כיפית וחמימה (ושאת חלקם קישטתי בקיסמים וטופרים של ליצנים).
שמתם לב, שגם הנקודות והפסים מככבים כאן?
קישטנו בבלונים מטאליים בצבעים תואמים (כל הזכויות שמורות לדודנית המוצלחת על אפקט ההליום) ובגרילנדות נייר צבעוניות של דובונים.
הכנו מראש סלסלה גדולה עם מסיכות פלסטיק של דובונים, כל מיני משקפיים מפלסטיק ושאר אקססוריז לתחפושת ברגע, לכל אלו שלא לקחו ברצינות את ההכרזה שהכניסה בתחפושות בלבד. התכנית האמנותית כללה תחרות תחפושות (אנד דה ווינר איז התחפושת המצוינת של ילדת יום ההולדת ואבא שלה, שהתחפשו ל"זה אבא ושלושת הדובים", שהתמודדה ראש בראש עם הדודה שהתחפשה ל"לא דובים ולא יער", כי צריך גם לדעת איך לא להתחפש בלי הפוך לפארטי פופר...) וטקס אוסקר משפחתי.
המילואימניק קיבל את עוגת יום ההולדת שלו במחיאות כפיים סוערות. הגמדה התרגשה בעצמה והתנדבה לעזור לו לכבות את הנרות. טוב, גם אני עשיתי קצת רוח (וגם קצת התפלצתי, מה לעזאזל חשבתי לעצמי להשתמש במגש הזה? הא מבאס את כל התמונות של העוגה. זה לא רק שזה לא ברוח הקונספט, זה לא ברוח התקופה!!)
ושקיות ההפתעה? כל אורח קיבל משלוח מנות, שקית עם סוכריות גומי גם, חטיף שוקולד ועוגיות שובי-דובי.
* * *
איזה כיף שזה עדלאידע משפחתית.
כמה נהננו.
היה שווה את כל העבודה הקשה.
אין על החג הזה, אין. החג הכי הכי.
כמה נהננו.
היה שווה את כל העבודה הקשה.
אין על החג הזה, אין. החג הכי הכי.
* * *
תגידו, איפה אתם בסדר?
