מחשבות של שנה חדשה

1. תכלה שנה

הנסיבות הביאו לידי כך שלא כתבתי המון זמן.

חלקן טובות יותר, חלקן טובות פחות, מחורבנות כמעט. 

רבאנן,  איזו שנה מחורבנת זו היתה!

כן, כן, אקסיוז מיי פרנץ, צטרה צטרה וכו'... אבל זו לא היתה השנה שלנו.

היא התחילה די סטנדרטי, האמת, אבל איפשהו לקראת פסח, היא לקחה את הסיבוב לא טוב.

באפריל עוד חשבתי שזה משבר ה-30 שלי ובמאי הרגעתי את עצמי שזה סתם צירוף מקרים אבל ביוני כבר הבנתי שנפל עלינו נאחס והורדתי את הראש, חיכיתי שתיגמר כבר.

הקיץ עבר פה בסערה, צפוף וחמוץ, מהביל וחונק.

"למה את לא כותבת?" שאלה אותי חברה.

"עוד מעט, שיירגע קצת," פיזרתי הבטחה מרירה "אין לי חשק".

התמונות בינתיים, הצטופפו בתיקיות על הדסקטופ.

שורות ששירבטתי על פתקים וחשבוניות, דחפתי לארנק. 

ורשימת רעיונות שמתארכת. ברצלונה.. סנדלים.. חצאיות מתנפנפות.. 

הקיץ שהגיע, בבת אחת פתאום...

בגדי ים.. גופיות לבנים.. כפכפים.. מילואימניק שהתחיל ללכת.. אחיינית חדשה שנולדה.. כובעים.. היום הראשון בגן.

והחברה? לא מוותרת לי. "בראש השנה," הבטחתי "תחל שנה וכאלו, לא ככה?".

ככה, ככה, סמכו עלי.

זה לא שלא היו פה בשורות משמחות וחדשות טובות מדי פעם אבל מרפי הזה, שמעולם לא חיבבתי במיוחד, מיהר להוריד לנו כאפה מצלצלת שמחקה לנו את החיוך מהפנים..

גם תשע"ב לא ויתרה לי. עד הרגע האחרון היא עוד המשיכה לבעוט ולפזר רסיסים של באסה. המילואימניק מסרב ללכת לגן, חברה ש(כנראה) ויתרה על הארץ (או אולי הארץ ויתרה עליה, תלוי מאיזה צד של ביבי מסתכלים על זה...) ויותר מדי ענייני בריאות.  

התיישבתי לכתוב וויתרתי. מסתבר שדווקא היה פה שמח, ובזמן שמירמרתי וחיכיתי שהשמש תזרח טומורו, הקיץ זלג לי בין האצבעות.

החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות. לך תכתוב על זה עכשיו..

"אחרי החגים", תירצתי לה, מפוהקת, מפורקת. לה זה נשמע כמו אוי אוי אוי.

"יאללה כבר!" היא שאגה עלי, בפקקים בדרך לגפילטע, "שנה חדשה, נכון? אז לא חראם לסחוב את כל הצורעס והבאסה הלאה לתשע"ג? על אובר ווייט משלמים ביוקר, תדעי לך. יאללה כבר, תעשי כבר תשליך ותעיפי אותם, שחררי את זה מהסיסטם, באמא של'ך. לא חבל על הקמטים?"

יופי! אז מה, עכשיו גם קמטים יש לי????

* * *

2. ניו ייר רזולושיינס

 אני אלופה באלו, בחיי. אלופה בלפזר לעצמי הבטחות בלי הפסקה, את רובן אני אשכרה מאמינה שאקיים.

מה הבטחתי לעצמי בשנה שעברה?

במעורפל אני זוכר שהיה שם משהו על 6-7 קילו פחות וללמוד לתפור.

רגע, את זה דווקא עשיתי.

והשנה, מה?

הקילואים עדיין כאן, התפירה עוד צריכה להצ'תכלל. ויש עוד מלא רהיטים ישנים שאספתי ומחכים שסוף סוף  אעשה להם מתיחת פנים. ובית שצריך לבנות, רעיון קטן לבשל על אש קטנה, ו... רגע, מה אמרה זותי למעלה? לשחרר, לא?

ניו ייר רזולושיין #83751: יש לי הרבה תוכניות להוציא לפועל, צריך למצוא את ההזדמנות.

 * * *

3. סימן שבא לקיץ סוף

שמתם לב שנגמר הקיץ?

אין, אני מתה על התקופה הזו, על הסתיו שמתגנב והטמפרטורות שמתחילות לרדת.

את ראש השנה מעולם לא חיבבתי אומנם, אבל אני כ"כ כ"כ אוהבת את הסופעונה שהוא מביא איתו, וינטג' כזה, שאיך שהדף בלוח השנה מתהפך אני כולי הופכת מצועפת, מתפייטת.

אני לא מתכוונת להילחם בזה, להיפך, תנו לי להתפלש בזה, צ'יזית ודביקה. כי אין מה לעשות, השירים הכי יפים נכתבו על הימים האלו, הנה, למשל, אחד אהוב במיוחד. ועוד אחד. ואחד אחרון ודי.  יש להם ריח כזה, של סופעונה, וטעם חמוץ של קלמנטינות והם עושים חשק ללבוש משהו ארוך כי בערב נהיה קצת קריר אבל ביום עוד אפשר להספיק להשחיל עוד טבילה מהירה, כי עדיין חם. 

ומשהו פתאום קליל יותר, ואוורירי. מאפשר לי להיות סלחנית יותר לשנה הזו, שאני משאירה מאחור, לזכור לה גם את הרגעים היפים יותר, המוצלחים.  

לשחרר.


ולהציץ באופטימיות זהירה קדימה.

באמא של'ך תשע"ג, תהיי טובה אלינו. מכאן אפשר רק להתרומם.

     

פייר? אני מה זה מאוכזבת!

לא כתבתי המון זמן. בהתחלה לא יצא, אח"כ לא התחשק, בסוף – כשכבר הבנתי שפספסתי את הקיץ (ובעודי מנחמת את עצמי שממילא היה כל-כך חם שרוב הזמן הם היו ערומים) – חיכיתי לפוסט קאמבק חגיגי לראש השנה.

אבל זארה עיצבנו אותי.

אני חייבת להקדים ולומר שאני לא כזו בדרך כלל.

ברוב המקרים כלקוחה, הפולניה שבי מנצחת ולא נעים לה. לא נעים לי להעיר אז אני מוותרת,לא נעים לי לנדנד אז אני מסתדרת לבד, לא נעים לי לצאת קטנונית אז אני לא מתלוננת ולא נעים לי לצאת קמצנית אז אני לא מתמקחת. לא נעים לי, אלא אם כן זה עקרוני.

כשזה עקרוני אני מוכנה להפוך עולמות. ווקשע, שמעו קטע.

* * *

לא יודעת אפילו מה תפס אותי בנעליים האלו, אבל נתקלתי בהם במקרה בשבוע שעבר, בסניף שלהם בגרנד קניון בחיפה. נעלי בובה, ורוד בלרינה, אבל בקטע אחר.

רצינו למדוד, אבל לא היה במידה. המוכרת הלכה לבדוק במחסן, ומדדנו בינתיים כמה זוגות אחרים (הקולקצייה החדשה מהממת), אני איתרתי שמלה (אם לא ה...) לאירוע משפחתי שמתרגש עלינו בקרוב, ופתאום הנעליים כבר היו מאסט הב, בדיוק מה שדרוש להשלמת ההאוטפיט לאירוע. לא יודעת למה בדיוק, אבל החלטתי שאני הגמדה חייבת אותן.

המוכרת חזרה. אין מידה 26. שאלתי אם אפשר להזמין, היא אמרה שיש אותן בשחור.

לא רציתי. לא אוהבת נעליים שחורות לילדות. זה גם פחות פרקטי והרבה פחות יפה.

אמרתי שאני מעדיפה להזמין. היא אמרה שהיא לא יכולה, שאסור לה. אפשר רק דרך שירות הלקוחות המרכזי. בקופה יתנו לי את המספר.

בקופה לא היה להן. "עושים איזשהו שינוי כולל במטה החברה" הסבירו "הוא עוד לא ממש פועל".

"אז מה אני עושה אם אני רוצה להזמין משהו?" שאלתי. הן משכו בכתפיים, לא יודעות.

* * *

תכל'ס?ההתנהלות הזו לכשעצמה היא טרן אוף רציני, אפילו ללקוחה מתמידה כמוני. אבל כמה ימים מאוחר יותר רציתי ממילא להגיע לאזור, לקנות נעליים למילואימניק, אז נכנסנו גם לסניף בקריון.

נקצר סיפור ארוך – גם שם לא היה. אבל שם היתה שרון אחד, בחורה באמת מקסימה, שיצאה מגדרה כדי לעזור לי. ולמרות שהיא התפתלה וסייגה את הבטחותיה במיליון סייגים (כי אי אפשר, כי מדיניות החברה היא אחרת, כי אפשר רק דרך שירות הלקוחות העלום) אחרי חפירה נמרצת מצדי היא בדקה ואמרה לי שיש את הנעליים בסניפים במלחה ובתל-אביב וגם אמרה שתנסה מחר לבקש מהמנהלת שלה לבדוק אם מישהו מסניף אחר יסכים לעשות לה טובה אישית (כי זה הרי לא מקובל) ולהזמין אליהם, במקום שאני אסע בעקבות הנעליים. "בכל מקרה", היא הבטיחה "היא תחזור אליך מחר. גם אם היא לא יכולה, כדי שלא תחכי סתם".

* * *

עכשיו אלו לא היו הנעליים כמו הצורך לשים על הזוג הנכסף את ידיי.

"את לא נורמלית" צקצק עלי היודל, בשעה ששיגרתי בפייס סטטוס שכולו קול קורא לחבריי ומכריי להירתם למשימה. הבוסית של שרון לא חזרה אליי למחרת, וכוח חלוץ (בדמות בת-דודתי, נעמה) נשלח אחרי יומיים למלחה.

אין את הנעליים. כלומר יש, אבל לא במידה המתאימה. לא, אי אפשר להזמין אבל רגע, רגע, תחזיקו חזק – יש לה את המספר של שירות הלקוחות. בטח, אין בעיה להתקשר ולהזמין. פשוט זה רק דרכם.

התקשרתי. ענתה לי לימור. אי אפשר להזמין,  מחליפים את כל מערך שירות הלקוחות כדי שיהיה הרבה יותר קל ונגיש ללקוחות לאתר ולהזמין פריטים. כשהוא יושלם, אני אוכל להזמין בלי בעיה. מתי? אין לה מושג, זה ייקח זמן, זה מערך שלם ומורכב. מה ז"א בינתיים? אי אפשר להזמין. היא לא יודעת למה באף אחד מהסניפים שביקרנו הם לא מעודכנים והפנו אותנו לשם, אבל יש תקליטור כשמתקשרים לשירות. אה, בחנויות לא יודעים מה המספר של שירות הלקוחות? אז מה הבעיה, יש גוגל היום, לא? מה אני יכולה לעשות אם אני כ"כ רוצה את הנעליים? אני יכולה להתקשר לסניפים עצמי ולבדוק אםיש להם נעלי בובה, ורוד בלרינה, מידה 26.

* * *

מישהו אחר היה כבר מוותר. אם לא בגלל הנעליים בגלל השירות, שפשוט לא שם קצוץ על הלקוחות שלו.

כי נכון, עקרונית, שיכולתי לגגל ונכון שבסה"כ המאמץ לשיפור וייעול הוא זה שמונע מהם כרגע להזמין עבורי את הנעליים. אבל שירות טוב היה חוסך לי את הריצות, היה מעדכן את הסניפים. היה מנסה להתאמץ קצת יותר.

עכשיו זה כבר נהיה פרנציפ. להשיג את הנעליים האלו, וואטסואבר.

גם אם אני אצטרך לשבת ולחייג סניף סניף, ל-20 סניפים (פחות שלושה, שהייתי בהם כבר, ופחות אחד בדיזינגוף שחבר אחר בדק וגילה שאין שם מחלקת ילדים), בעצמי, ולהזמין את הנעליים. רק, סו סד, באף אחד מן הסניפים לא ענו לי.

חזרתי לשירות הלקוחות. הפעם הגעתי לאתי.

"ברור שלא עונים לך בסניפים" הוכיחה אותי אתי "בסניפים אנחנו עסוקים בלתתשירות פרונטלי, ללקוחות שטרחו והגיעו לחנות". הגיוני, סה"כ, אז איך זה שהשירות בעצמו הפנה אותי להתקשר??

בואו נקצר, כי זה באמת נהיה כבר מתיש. אתי שוב הסבירה לי על השדרוג של שירות הלקוחות, שאמור לשפר את חוויית השירות שלי פלאים ושמצופה מהלקוח להתאזר בסבלנות. בינתיים, המלאי של החברה מאופס, ואף אחד לא יכול, גם אם הוא ממש רוצה, לבדוק באיזה סניף יש מידה 26.  טכנית, האופציה לא קיימת כרגע. זה היה נראה לה לגמרי הגיוני שהסניפים מפנים לשירות הלקוחות למרות שטכנית, כאמור, זה בלתי אפשרי כי"יש קצת בלגן". בשורה התחתונה, היא הסבירה לי, הם מאוד רוצים לעזור לי אבל לא יכולים, "כי כמוני יש עוד 200 לקוחות שמתקשרים כל יום וחייבים איזה משהו לאיזה אירוע".

כבר עמדתי לוותר, בחיי. עם כל הכבוד לפרניציפים ובשם אלוהי הסטייל, כ-ו-ל-ה נעליים. אבל אז חשבתי פתאום על משהו. "את יודעת משהו, אתי?" שאלתי אותה "בא לך אולי שנעשה ניסוי חברתי?" 

נראה לי שהיא איבדה אותי.

"אני אגיד לך מה," אמרתי לה "יש לי פייסבוק, יש לי בלוג. אני מתערבת איתך שאם אני אכתוב על זה בבלוג שלי תוך יום-יומיים הנעליים יגיעו לסניף הקרוב למקום מגוריי". 

נראה לי שעיצבנתי אותה.

"זה לא צריך להיות ככה" היא נזפה בי, "למה באיומים?"

"אני לא מאיימת," הסברתי לה "אתם אומרים שאתם לא יכולים טכנית. אניחושבת שזה עניין של רצון ותודעת שירות. בואי נראה אם באמת אי אפשר"

"ברור שזה יעבוד" היא ענתה לי בלי להתבלבל "אבל זה לא צריך להיות ככה."

ספרי לי על זה, שזה לא צריך להיות ככה.

בסופו של דבר, כמחווה של רצון טוב, אתי הסכימה לשלוח מייל ל-3 סניפים לבחירתי (לא ברור מה מנע ממנו לשלוח לכל שאר ה-18, אולי בגלל מחיר הבולים) ולבקש מהם לחזור אלי.

* * *

איך זה נגמר, אתם שואלים?

קודם כל, צפירת הרגעה - הנעליים בידינו! חברתי היקרה, כתף ומשענת בענייני קניות ושכאלה, אליה התקשרתי מיד לאחר שניתקתי עם אתי, התנדבה מיד, שמה פעמיה לסניף רמת-אביב ומצאה שם את הזוג הנכסף, מידה 26.

לזכותהשל זארה ייאמר כי שעתיים מאוחר יותר חזרו אלי משני סניפים, נצרת ורמת אביב, וביקש ולברר איך אפשר לעזור לי (ואם בענייני פרניצפים, לא היתה מבסוטה ממני כשאמרתי למוכרת מרמת אביב שהיא לא יכולה לעזור לי, כי הזוג המדובר עזב כמה דקות קודם את החנות...).

עוד יותר לזכותה של זארה, ובעיקר לזכותה של המנהלת של שרון ייאמר שאתמול בערב היא התקשרה אלי, התנצלה שלקח לה זמן לחזור אלי אבל אמרה שהיה לא פשוט לאתר את הנעליים ולהזמין אותם אליה לסניף (לקריון). התנצלתי בפניה ואני חוזרת מתנצלת על הטרחה, אבל בהתנהלות הכוללת של הרשת חשבתי שגם היא שכחה ממני.  אם יש סיבה להישאר לקוחה של זארה, זה היא ושרון והסניף בקריון.

והעקרונות שלי, מה איתם?

הייתי נורא רוצה להגיד לכם שאני בזארה יותר לא אקנה. אני לא לגמרי בטוחה, כי ככל שמדובר, לפחות, במילואימניק, אני קהל שבוי. אני תמיד תמיד חוזרת לשם. אני אחרים אותם קצת, ואולי אפילו עוד קצת, ואתאמץ מאוד לוותר על שירותיהם, לפחות כל עוד אצליח למצוא אלטרנטיבות ראויות.

אתי צודקת. זה לא צריך להיות ככה. אבל בינינו, זה הדבר היחיד שעובד, לא?

ויודעים מה?

אני בכל זאת כותבת את זה.

כדי לתת קרדיטים למי שמגיע ובעיקר כדי שזה לא יהיה ככה.

אולי מישהו בזארה יקרא את זה ובמסגרת השינוי הגדול והמורכב תהיה גם התייחסות לדבר הזה, נו, איך קוראים לו?

אה, נזכרתי: שירות לקוחות.

* * *

ועוד אחת, קטנה, לפני פיזור כי לא אמרנו מספיק תודה...

נועל'ה, נעמונת, דולב, דודיל ומירב – כל אלו אשר עשו במלאכת האיתור והאיסוף - תודה, תודה, תודה!

ותודה, כמובן, לכל חבריי בפייס שהציעו עזרה והתנדבו לחרף נפשם בשופינג!

כחול ולבן הם לא רק צבעי הדגל

כל שנה, במוצאי יום הזיכרון, אמא שלי מתקשרת אלי.

"בדיוק לפני ... שנים," היא זורחת מעברו השני של הקו, נוקבת במספר השנים המדויק "העבירו אותי מחדר לידה לחדר התאוששות".

* * *

המיתולוגיה המשפחתית שלנו כבר שחקה את סיפור הלידה שלי עד דק.

בבוקר יום הזיכרון לפני 30 שנה הלך אבא שלי לטקס האזכרה בבית העלמין ואמא שלי, שהיתה בשלבי הריון מתקדמים, הלכה לבית-החולים "בני ציון" בחיפה. התאריך המיועד ללידה היה למחרת, ומאחר שהם הוזמנו לחגיגות יום העצמאות אצל חברים בקיבוץ כברי, היא בסך-הכל רצתה לוודא שהכל בסדר ושהם יכולים להתרחק מהבית. 

כשאמא שלי הגיעה לבית-חולים הודיעו לה הרופאים שהיא בפתיחה 3, ושהמקום היחיד שהיא הולכת אליו הוא חדר הלידה. בימים ההם, של שנות ה-80 העליזות, עוד לא היו פלאפונים ואמא שלי נאלצה לחכות כדי שאבא שלי יחזור הביתה והיא תוכל להתקשר להודיע לו שיגיע לבית-החולים. אז היא חיכתה, ומזל שבאותם ימים הם התגוררו ממש בשכנות לבית-החולים, כי עד שהיא התקשרה והוא הגיע ירדו לה המים, ושעתיים אחר-כך, אחרי לידה קלה ומהירה כבר הייתי בחוץ. 

זה היה כבר אחר-הצהריים, יום הזיכרון החל לשקוע לאיטו. מאוחר יותר, כאשר העבירו אותנו למחלקת יולדות, אמא שלי ראתה את הזיקוקים של יום העצמאות מבעד לחלונות הענקיים של מסדרון בית-החולים.

* * *

הסיפור הזה, שמסופר ומדובר בו לפחות פעם בשנה, מכובס היטב. יש בו לא מעט חורים, שרק לאחר שעברתי שתי לידות בעצמי בכלל תהיתי על קנקנם. חלק מן הפרטים נשמטו ונשכחו עם השנים, סדר הזמנים לא לגמרי תואם את רצף האירועים וכל אחד מבני המשפחה מנדב הסבר קצת שונה למה שהיה. אבל העיקר הוא העיקר, והרומנטיקה והסמליות שנקשרו בו הופכים את יום העצמאות, מעבר להיותו אחד הימים הכיפיים ביותר לחגוג בו יום הולדת, לאחד הימים המיוחדים והחגיגיים בשנה עבורי. 

* * *

המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות רק הופך קשה יותר משנה לשנה. 


אלו הפנים והשמות שפעם הם היו גדולים ממני והיום אני כבר גדולה מהם. הילדים שלי שאני מחבקת חזק בצפירה, דרוכה, חושבת על האמהות של התינוקות שהפכו ילדים ונשארו ילדים, לא מצליחה לתפוס את קצה קצהו של הכאב. זו ההתפכחות הזו, שמגיעה עם הגיל והחיים. והמון כעס, שלרגעים מאפיל על העצב, כשכל הסיסמאות והקלישאות מתפוצצות בפנים. כשהתשובות לשאלות כבר לא כל כך ברורות, הספקות מכרסמים והערכים כבר לא כל-כך חד-משמעיים. או מקודשים. והשחור והלבן, נמרחים לקשת רחבה של אפור באמצע. זו צביטה של געגועים, דמעה שבורחת, צינה משתקת של פחד וחרדה.  

ואחר כך, במעבר חד, לחגיגות והמסיבות, הזיקוקים והעל-אשים. הטקס בהר הרצל, התס"חים והמצעדים, המטס. כל שנה אני קצת בזה, לעצמי ולעצמנו, על הלב שמתמלא גאווה, המילטנטיות שמרוממת אותנו, הפטריוטיות הקצת כוחנית הזו, גאווה ישראלית שעדיין לא החליפה מודל ומקרטעת עוד מתש"ח. ימבה קלישאות בפיתה, לעוסות היטב ואנחנו ממשיכים ולועסים, משנה לשנה. 

סלחו לי על החשיבות העצמית, אבל יום ההולדת שלי מנגן היטב על הקלישאה "בין עצב ושמחה". על המעבר הזה, שאני כל-כך אמביוולנטית כלפיו. 

* * *

יכולתי, עקרונית, להתעלם ממנו. כמה אנשים באמת חוגגים יום הולדת לפי התאריך העברי שלהם?

בכל זאת, אני דבקה בו בעקשנות, בתאריך העברי שלי, למרות התגובות המגחכות בדרך כלל. משהו בי בכל זאת כנראה, מאמין בקלישאות האלה ושאין לנו ארץ אחרת. ואוהב נורא את המדינה הזו, למרות שקשה לחיות בה. מתמלא התרגשות וגאווה ילדותית כמעט לשמוע על ישראלי שהצליח, או כשההמנון שלנו מתנגן  ברחבי העולם. וגם כשהוא שומע בפעם האלף ואחת את הקול הרועד של בן גוריון וה"אני מכריזים בזאת". שירי הלהקות הצבאיות ושבת עברית הן עד היום הפסקול מועדף עלי, כל כולו מרגיש לי כמו בית.  וכשכל הארץ דגלים דגלים ומנגלים מעשנים, ובבת אחת השמחה מתפרצת והחגיגות מתחילות, הכיף כיף לחגוג ככה יומולדת. עם הבמות, והדוכנים, והזיקוקים והקצף והפטישים. מה 'כפת לי לחשוב שכולכם חוגגים איתי?

אולי זאת היום הולדת שלי, אולי זה כי אני באמת ישראלית, אוהבת לצקצק ולקטר אבל בסוף מצטרפת לעדר. ואולי זה כי אני באמת מאמינה בכל זה. אני לא יודעת. אבל יום העצמאות הוא אחד הימים הכי חגיגיים עבורי, יום חג אמיתי. החג הכי, אחי. 

* * *

חג, אמרנו? 

 אז יצאנו לחגוג!
הכי ישראלי שיש..

דווקא הכנתי להם בגדים כחול-לבן, אבל בערב היה קריר מדי כדי ללבוש אותם. 

מזל שהמשכנו לחגוג היום בצהריים, אצל סבא וסבתא בחצר.

היה דיסקו..

לאוהבים את האביב

לפעמים החגיגה נגמרת. טאף לייף, מחר מחזל"שים, נגמר החופש.

מעולם לא סבלו רבים כל-כך משביזות יום א', ככה לפחות מדווח הפייסבוק שלי. ברי המזל שבינינו מורידים, אז ווי ספיק, את המועקה עם איזו מופלטה און דה-רוק אלא שאני, סניף סניף, לא מצאתי לי כל מימונה להסתופף בה, ונאלצתי להסתפק בשאריות ה-m&m שקיבלנו באחת החבילות לחג. 

"את עצובה?" שאלה אותי הגמדה, אחרי ששמעה אותי אומרת ליודל שלא בא לי ללכת מחר לעבודה.

"היה לי כיף איתכם בחופש" הסברתי לה, "אני אתגעגע אליך מחר, כשתלכי לגן". 

"אה, אוקיי" היא חשבה קצת, ואז חייכה ופרשה ידיים "חיבוק?"

* * *

לא עשינו יותר מדי תוכניות לחופש הזה. 

בנוסחה שבין אוברדראפט של ימי חופש, תודות לריטואל מחלות החורף שחגג במחוזותינו, ובין המוני בית-ישראל בארץ קטנה עם שפם ומרחב ציבורי מצומצם, ותוך שהבאתי בחשבון שדוחק וצפיפות גורמים לי לאבד את עשתונותיי חשבתי כבר לוותר מראש.

חילקנו בינינו את הימים, אמא שלי התנודבה גם היא למאמץ הלאומי. היודל, באצילותו, הודיע שייקח חופש במחצית השניה של השבוע. סיכמנו שאצטרף, אם יהיו תוכניות מיוחדות.

ביום ראשון עוד נהנתי מהשקט במשרד. ביום שני כבר מיציתי.

אחר הצהריים, במדרחוב בזכרון-יעקב הבנתי שחופשה משפחתית זה אחי, הכי. אבל אם אפשר, שיהיה קצת פחות צפוף. 

* * *

מבחינתי הייתי מעבירה ככה את שארית חיי, בחיי.

בלי שעון מעורר, בלי לוחות זמנים. בקרים משפחתיים מנומנמים, רביצה משפחתית מתמשכת. זמן איכות מזוקק של אני, והוא, והגמדים. קצת משפחה, קצת חברים, המון גני שעשועים.

"אולי ניסע לטייל?" הציע היודל.
"אולי.." השהיתי את תשובתי בדיפלומטיות, מנסה להסיח את דעתו. לא שלא רציתי לטייל, אבל מהדורות החדשות לא הפסיקו לשחרר דיווחי זעם על פקקים ועומסי תנועה. "זה לא טוב לי", ניסיתי להסביר.

"אולי נלך לקנות לה סנדלים?" הצעתי חלופה, גזרה שיכולתי לעמוד בה. לרגע לא השליתי את עצמי שהקניון שומם מאדם חלילה, "אבל הקניות ירדימו את המפלצת הסוציופתטית שבי" נימקתי בענייניות.

אז קנינו לה סנדלים (שעוד יסופר אודותיהם בהרחבה). ובגד ים לו ולה. וגם קרוקס  בצבע לימונדה ורודה. עם שני קיטי לקישוט. ואכלנו גלידה וחזרנו הביתה.

פייר? התעייפתי. מזל שלמחרת היה חופש.

* * *

בבוקר, במחווה של רצון טוב, בשעה שנמרחנו ביקיצה טבעית מאוחרת, הצעתי שאולי בכל זאת נעשה משהו.

"אולי ניסע לטייל?" הציע היודל.

"אולי.."

היה כבר מאוחר מדי כדי להספיק איזה מסלול, אז החלטנו לנסוע לראש הנקרה. אבל אז בדיוק התחיל לטפטף הגשם, ואני כבר רציתי לוותר. "אפשר לתל-אביב" חשבתי בקול, בזמן שהוא כבר התניע.

את תל-אביב אני תמיד אוהבת. פקוקה מדי, צפופה מדי, לחה מדי, בלי חניה, לי זה לא מפריע.

והיא היתה טובה אלינו. אולי זה השעה המאוחרת שבה יצאנו, אולי כולם נסעו לטייל בצפון כי את הפקקים ראינו בכיוון ההפוך, השמש הציצה ונעלמה, ואפילו הצלחנו לזרוק את האוטו באיזה חניון. 

"תגיד" שאלתי אותו, כהתחלנו לצעוד לאורך הטיילת בנמל "לא קנינו לה קרוקס ורודות?"

"כן, למה?" הוא השיב בשאלה, מסתכל למטה.

"כי הן סגולות, זה למה". החשדניסטית שבי לא יכלה להתאפק מלרטון שעבדו עלינו. הגמדה דווקא נהנתה מהן. אחר-כך גילינו שמדובר בעצם בפטנט ושהנעליים משנות את הצבע בחשיפה לאור שמש. 

"לאן הולכים?" הגמדה שאלה. 

"לשם" אמרנו, בלי תוכנית ברורה. 

"לאן?" היא התעקשה.

"הולכים"

מה עשינו?

כלום ושומדבר.

כיף גמור.

עצרנו ליד איש נחמד, מחופש כמו ליצן, שעשה לה בלונים בצורות.

רצנו קדימה ואחורה, מול הים, עם הרוח ונגד הרוח (שהעיפה למילואימניק את הבלורית ואת התריס). קפצנו, נפלנו וקמנו. 

חלצנו נעליים ושיחקנו בארגז החול הגדול שבמרכז הטיילת.

"בא לי משהו" היא ביקשה.

אז עצרנו לאכול.

 החול מצא חן בעיניה, היא ביקשה לחזור.
חזרנו.

הרוח נרגעה, הבטן התמלאה וגם המילואימניק הצליח לגלות את הקסם הזה, של החול הרך והחם, כשניסה להיעמד בו.  

 והמשכנו ללכת, עד הקצה. מדי פעם עצרנו.

היו המון אנשים, אבל לא היה צפוף, ובכלל היינו עסוקים בלרוץ, ולקפוץ ולעשות באלגן.
וליהנות מהשום כלום הזה.
מהמטוסים שעברו בשמיים. האופניים שחלפו לידינו. הסירות ששטו בים.
מהרגליים היחפות על הדק.
הפנינים שלה, הצחוק שלו, הזמן שלנו.
והגלידה. 

* * *