סופשבוע בכפר

זה היה אמור להיות פוסט על כובעים.

על כמה אני אוהבת-לא אוהבת אותם, מנהלת איתם מערכת יחסים אמביוולנטית שבגללה, ככל הנראה, אני לא טורחת להשקיע בהם מספיק.

מאחר שאני לא משקיעה בהם מספיק הם גם לא מצולמים מספיק והפוסט התעכב.

מזל שנסענו לסופשבוע...

* * *

למרות התזמון המושלם, החברותא (זוג החברים שהפך כבר מזמן להרכב הקבוע של חופשות מעין אלו, ובתם, חברת הנפש של הגמדה) והיעד הקרוב-רחוק, אני חייבת להודות שהייתי די סקפטית לגבי הסופשבוע הזה.

המשפחתיות המתהדקת על נגזרותיה הלוגיסטיות רשמו כבר מזמן נוק-אאוט מוחץ לטובת חופשות בהרכב מלא. ילדים זו שמחה, אבל ביומיום המתקתק ומחזורי השבועות השגרתיים (הרבה זמן לא היה כאן איזשהו חג ראוי לציון), חופשה משפחתית ככה סתם, בלי סיבה, הרגישה לי קצת בזבוז של הקצאה, על-חשבון ראן-אווי זוגי וסופר מפנק.

ככל שהתקדם השבוע ואיתו תחזיות מזג-האוויר שצפו סופ"ש קודר וגשום מצאתי את עצמי מפקפקת בכדאיות העניין. "לטייל כבר לא נוכל", הרהרה הפולניה המכווצת שבי, "ולהצטופף בג'ימבוריה מהבילה אפשר גם ליד הבית, מינוס האריזות והכביסות של אחרי".

* * *

עם כובעים, כאמור, אני מנהלת מערכת יחסים לא ברורה.

מצד אחד, אני מתה עליהם. לא מצליחה להישאר אדישה אליהם. במשך השנים צברתי אוסף כובעים מרשים, רובו ככולו תוצר רכישות אימפולסיביות של "הציץ ונפגע". מצד שני, אני יכולה לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שבאמת חבשתי אותם. רוב הזמן הם בארון. לא ברור למה, אבל ביני וביני, מה שנראה לי כל-כך מגניב ומלא שיק על אחרים, שדרוג פלא לכל לוק כמעט, גורם לי להרגיש קצת מגוחכת ולא קשורה במקרה הטוב, וקורבן אופנה במקרה הרע.

ובזמן שניסיתי להחליט בעד או נגד, בגזרת הגמדים כבר ויתרתי מראש.

האקלים הישראלי וההיצע המפוהק ממילא (עם פונפון, בלי פונפון, עם אוזניים, בלי אוזניים) הקלו על ההתלבטות ואפשרו לי לזרוק עליהם בחן.

* * *

למילואימניק, למשל, בכלל לא קניתי כובע. בין הפריטים הבודדים והלאו-דווקא-ורודים שהורישה לו הגמדה, היה גם כובע אחד, די פשוט ומפוספס, שלדעתי לא נלבש מעולם. גזרה פשוטה, 100% כותנה, לא גליק גדול אבל עושה את העבודה.

"הוא לא מספיק חם", פסק היודל. אני אולי הפולניה מבין שנינו, אבל הוא צריך לסור בהקדם למשרד הפנים ולשנות את שמו ל"סניור פריו". לפעמים הוא מתבלבל וחושב אנחנו מתגוררים בערבות סיביר.

היות שאני סירבתי לשתף פעולה, כמה ימים מאוחר יותר הוא חזר הביתה עם כובע חדש, מאובזר באזניים, פונפון ובטנה פנימית דקיקה. "הוא רק הרגע החלים מדלקת אזניים", הסביר, משכנע שלא לצורך את המשוכנעים: אני אולי קניינית דמיקולו כשזה נוגע לכובעים, אבל יודעת להעריך רכישה מוצלחת. ולמראה פרצופו העגלגל של המילואימניק, כשמדד את האיקזיבט, נסקו מניותיו (של הכובע) באחת..

זה לא שהכרזתי על אמברגו כולל, בסה"כ הפניתי את משאבי הקניינות שלי לאפיקים אחרים. אבל חודש מאוחר יותר כששוטטנו בואדי, בין הדוכנים של "החג של החגים", התקשיתי להישאר אדישה. באמצע השוק, בדוכן כמעט נסתר שנדחק לפינת הרחוב, מכרה מעצבת אלמונית ומתחילה כובעי דרדס צבעוניים ומתוקים, מפליז דו-שכבתי.

שניה של התלבטות, ארנק נשלף, קודקוד זהוב אחד נארז. אני אישה טובה, תאמינו לי. מישהו היה צריך לתת לכובע הבודד הזה בית חם...

* * *

חלוקת התפקידים בינינו היתה ברורה: הוא זה שהגה את הרעיון, בחר את המקום ודאג לתפור את כל הפרטיים הטכניים. מתוקף תפקידי כמ. חינוך בדימוס וקצינת התרבות המשפחתית בהווה הופקדתי על התכנית האומנותית.

ערב לפני ותוך כדי שארזתי חצי בית גיגלתי לנו חופשה. החיפוש צומצם בהתאם למגבלות מזג-האויר. "כגודל הציפיות כך גודל האכזבות" הזכרתי לעצמי. "אנחנו לא צריכים הרבה," הצטנעה הפולניה שבי "לראות פרה או שתיים, להשקיף על הכנרת.. אוכל טוב, חברה טובה, ולחזור הביתה בשלום".

"אל תשכחי כובעים, הולך להיות קר" הזכיר לי סניור פריו.

איך יכולתי לשכוח? לבד מעובדת היותי נשואה לחזאי התורן זממתי להרוויח, לכל הפחות, סשן צילומים לפוסט הכובעים המתוכנן.

* * *

בחמישי אחרי הצהריים הגענו לחוות הסוסים בורד הגליל. בירור מהיר העלה שהעצירה ההכרחית שעשינו מוקדם יותר, בארט דה קוקו, עלתה לנו במחיר הטור דה פוני - הגענו בדיוק לשעת השלאפשטונדה של הסוסים. לגמדה ול-BFF שלה זה לא ממש הפריע. בגיל שנתיים וצ'ופצ'יק, מסתבר, המפגש פנים מול פנים עם סוס בגודל מלא הוא אטרקציה בפני עצמה. כשהמטפלת שלפה שק של גזרים והאכילה מתוכו את הסוסים, הגמדה זרחה מאושר.

ישבנו לפיקניק מאולתר של במבה ותפוזים. השמים היו בהירים והרווחנו קרניים אחרונות של שמש בין ערביים שקרנית. רק השלוליות מסביב והבוץ על הנעליים הזכירו בקטנה, שאנחנו בעיצומה של מערכת חורפית, אבל אפילו לא היה מספיק קר כדי שנזיז את עצמנו לאוטו ונשלוף מבין כל התיקים והחבילות את אחד מן הכובעים.

שלוק מים, סיבוב פרידה מהסוסים והמשכנו הלאה.

* * *

העוגן היחיד בלו"ז היה הביקור ברפת הרובוטית של אבני איתן.

התעוררנו לבוקר אפרורי ורטוב במיוחד. כ"כ אפרורי הוא היה, שהוא הצליח לתעתע בגמדים משכימי הקום ואנחנו הרווחנו יקיצה טבעית ומאוחרת למדי.

"אם כבר הגשם מאלץ אותנו להתבוסס בבוץ ולהיטנף עד צוואר", המתקתי עם היודל תובנות בלעבוסטעיות, "לפחות נעשה את זה כבר ברפת, בבחינת שתי ציפורים במכה אחת." סניור פריו מיהר לנצל את הנימה העניינית לתעמולה המטראולוגית ושלף את כובע הדרדס.

קריאות ההתפעלות שסחטו יום קודם לכן הסוסים בורד הגליל לא דגדגו את העטין של הפרות במשק עסיס. יכולנו לגמרי להסתפק בעתידה ומגשימה, הפרות המייסדות, אבל הרווחנו אטרקציה תיירותית אמיתית בחצר האחורית של המשק. הרפת התגלתה כמרכז מבקרים של ממש וליאורה, הרפתנית, הוליכה אותנו בסיור מתוכנן וחוויתי להפליא. אפילו אנחנו, המבוגרים בחבורה, מצאנו עצמנו מרותקים לחלון הגדול בחדר הרובוט, עוקבים בהשתאות אחרי פעולתו. הקטנטנות כמעט התפוצצו מנחת כשיצאנו החוצה, להאכיל את העגלים בבקבוקים. "אמא, כיף לי!" דיווחה לי הגמדה תוך נפנוף נמרץ לפרות. חזרנו פנימה. ליאורה סיפרה לנו מור"קים בריח של תבן, בזמן שאנחנו חבצנו חמאה ושתינו שוקו.

עוד שלוק של שוקו, סיבוב פרידה מהפרות, ועוד סיבוב פרידה מהפרות.

"לא הביתה!" הגמדה סירבה להתפנות. "לא הביתה," הרגעתי.  הגשם התחיל לטפטף ואנחנו חיפשנו מקום סגור "אנחנו הולכים לנגריה של סבא יוסי".

הנגריה של סבא יוסי היתה התחנה האידיאלית בואכה שנ"ץ. אולי בגלל הגשם ואולי בגלל שעת הצהריים המאוחרת, היינו המבקרים היחידים במקום. זו היתה עסקה משתלמת לכל הצדדים: בזמן שאנחנו רבצנו על המזרונים הרחבים שמסביב הם עלו וירדו, התגלשו וקפצו, חקרו כל פינה בספינת הפיראטים שבנה סבא יוסי במו ידיו ושיחקו בצעצועי העץ שהיו פזורים במקום. "לא הביתה!" הכריזה הגמדה, שעה מאוחר יותר עם לחיים סמוקות ועיניים זגוגיות, "לא לישון!" פיהקה, כמעט בולעת אותי.

סיבוב קצר על הטיילת של עין-גב (בין זרזיפים אחרונים של גשם), תצפית קצרה על הכנרת, ביי ביי לסירות והמשכנו. הגמדים אושפזו לשנ"ץ מלכים ואנחנו הרווחנו כוס קפה זוגית על המרפסת.

* * *

בשבת בבוקר כבר היה ברור שניצחנו את אלוהי הגשם. דרך החלון הציצה שמש חורף עגולה. החזאי התורן שלצדי לא ויתר. "יש רוחות חזקות," דיווח, אחרי שהעמיס את הפקלאות על הרכב, ידו נשלחת אוטומטית לכובע והפונפון. "הוא ימות מחום! הכובע עם הפסים דק יותר" ניסיתי למחות, אבל להפתעתי המילואימניק דווקא שיתף פעולה.

שעתיים מאוחר יותר, בדגניה, גם הרוחות החליטו לוותר. תיירת שעברה מולנו בשורטס הזכירה לנו שאנחנו בכ"ז בישראל.

מלכתחילה תכננו לחתום את הסופ"ש בגליתא, הימור בטוח לסיום הסופ"ש בטעם של עוד (תרתי משמע). כידוע, מדובר בגמדה בעלת יכולת דחיית סיפוקים זערורית, לא כל שכן כשמדובר במתוקים. לא פלא, שהיא העבירה חלק גדול מהסדנא להכנת ציור שוקולד בחיסול ממוקד של חומרי הגלם, רוחצת בשוקולד משל היתה רקון.

יצאנו החוצה, לחכות עד שהשוקולד יתקרר ויארז. במרפסת של גליתא, התברר שהאטרקציה האמיתית של המקום היא חבילות החציר שהפרידו בינו ובין הרפת של דגניה וחיפושית אחת. הקטנטנים טיפסו על החציר וקפצו ממנו, ושוב טיפסו, מתרוצצים הלוך חזור ומשקיפים על הרפת.

"לא הביתה!" הגמדה התמידה בסירובה להתפנות. גם לי לא התחשק, מה לעשות שנגמר?
המתכון לסופשבוע מוצלח, כנראה, הוא לצפות ממנו כמה שפחות ולדאוג לשלב בו מינימום שתי פרות.

* * *

כל הדרך הביתה כתבתי לי בראש את הפוסט הזה, על הכובעים. על כמה אני אוהבת-לא אוהבת אותם ומנהלת איתם מערכת יחסים אמביוולנטית, על הדו-קרב ראש בראש שניהלנו כל הסופשבוע ועל זכות הקיום שלהם, אותה הם חבים ליודל.

בבית, כשפרקתי את המצלמה, גיליתי שכמעט ולא צילמתי את הכובעים.

הכל זה מלמעלה. מה שצריך – צריך. כנראה שזה לא מנט טו בי.