טריבל טו (נורא בארון)

לא מזמן חגגנו לגמדה יום הולדת שנתיים.

בסיומו של הפסטיבל, עם שוך החגיגות, התפניתי, בחשש מה, לחכות לו.

לטריבל טו הידוע לשמצה. "גיל שנתיים הנורא".

העניין הוא כזה: הגמדה, חמסה-חמסה, פעוטה דעתנית, נמרצת ועקשנית למדיי, הפליאה להפגין יכולות של דרמה קווין מהמעלה הראשונה ועצבים רופפים עוד הרבה קודם לכן.

"תתכונני," אמרה לי המטפלת. מהרגע שהגמדה התחילה ללכת היא סירבה נחרצות לשבת בעגלה וצעדה עצמה לדעת, מכריזה "אני לבד!".

"תתכונני!" בישרה לי אחת האימהות בגינה כשראתה אותי רודפת אחריה שוב ושוב, אל הכביש וממנו. ההסברים החוזרים והתקיפים שאני לא מרשה וזה מסוכן רק עודדו אותה להמשיך, בצחוק מתגלגל וחיוך ממזרי.

"תתכונני", הזהירה אותי הרופאה, אחרי שבמו"מ שניהלה עם הגמדה יצאה כשהסטטוסקופ שלה בין רגליה. הגמדה סכרה את פיה וסירבה לאפשר לה להציץ אל תוך הלוע שלה. כשהד"ר ניסתה, קצת יותר באסרטיביות, היא כמעט בלעה אותה. "זה לא נעים לי!" הודיעה לה הקלפטוחה.

"ככה זה", חלקה איתי אחותי מניסיונה "אומרים שזה מתחיל הרבה לפני שנתיים ונמשך לפעמים עד גיל ארבע". מרגיע ממש. 

"תתכונני.." סיננתי לעצמי, בעודי מגרדת את הגמדה הצורחת מהמדפים של "שילב", אחרי שהיא החליטה לעשות להם מתיחת פנים וספירת מלאי דקדקנית "גיל שנתיים בפתח".

* * *

מה יכולתי לעשות? כל שנותר לי לעשות היה להמתין.

למרבה המזל (קישטה, מרפי! קישטה, מרפי! קישטה, מרפי!) הטריבל טו שלנו התגלה בעיקר כשלב התפתחותי עם פי.אר, איך נאמר, אפעס בעייתיים.

איכשהו, ההתמודדויות הקשות והטנטרומים נזנחו להם אי-שם מאחור, בגיל שנה וחצי מאס או מנוס, ואולי היו בכלל חלק מהמשבר המתבקש עקב הצטרפותו של המילואימניק לכוח. באופן מפתיע, לא נדרשו מאיתנו משאבים מיוחדים. אמנם מדי פעם כמעט יצאתי מדעתי, בעודי מנסה לפרגן לה להצמיח אישיות, אבל ברובם המכריע של המקרים, צלחנו את מאבקי העצמאות בקלות יחסית, ואני בעיקר התפוצצתי מנחת, מוקסמת מהאדם הקטן שגדל לנגד עינינו, מגלה את עצמו ומפתח דעות, רצונות וטעם משל עצמו.

המשבר האמיתי של גיל שנתיים היה חבוי עמוק בארון. ואליו בכלל לא התכוננתי.

* * *

אני מודה שתהליך ההפרדות, מקולקצית הבייביז לטובת קולקצית הבנות, לא היה לי קל. המעבר לעולם שכולו נצנצים וניסיונות, מוצלחים יותר ופחות (בעיקר פחות) לייצר ליין "כמו גדולים", של נשים קטנות, צמצם משמעותית את המבחר הפוטנציאלי ודיכא את חדוות השופינג. 

לא מפריע לי שהיא ואני נחלוק את אותו הסטיילינג. להיפך, זה דווקא מוצא חן בעיני. בארון שלי ושלה, אפשר למצוא לא מעט מהמשותף.  

"את מלבישה אותה כמוך", אומר לי היודל, ואני לא מצליחה להבין אם זו מחמאה או עקיצה. הצבעים הנייטרלים – האפורים, החומים והלבנים - ששולטים ביד רמה במלתחה שלי, משתלבים מצוין עם הוורודים והסגולים שלה. 

למשל, ג'קט הפליז האפור שלה שדומה להפליא למעיל המצעדים האפור הזה מהצמר, מציאה שהבאתי לעצמי מאיזו עיירת סקי נידחת באלפים. 

הסגנון הרב-שכבתי, שחביב עלי במיוחד בהיותו המטשטש הלאומי במקומות הנכונים מתגלה כפרקטי להפליא עליה.

הנה, תראו את העליונית הזו, שנהנית מכל היתרונות של האפודה מבלי להיחשב אחת כזו או סתם סוודר (את אלו היא מסרבת ללבוש. "לא קר לי!" היא מודיעה לי, גם בימים הקרים ביותר בעונה, ומנהלת מו"מ על כל שכבה נוספת).

* * *

לא הקונספט הוא הבעיה אלא הביצוע, שמתעלם מהנתונים הבסיסיים.

קולקציית הבנות מכוונת לקשת מידות נרחבת מדי. מתחילה במידות 2-3 (לפעמים 4) ומסתיימת במידות 12-14. זאת אומרת, בעצם, שאותה הקולקציה מכוונת לפעוטות וילדות בת-מיצווש, טינאייג'ריות בהרצה. 

סירייסלי, מישהו באמת חושב שקשת ליבליך תרבץ עם רינת ויויו? היגורו צבעי הפסטל והטוטו עם המיני והסקיני? ברור שלא, אבל למרבה הבאסוש, הקצה העליון של הטווח הזה הוא זה שנותן את הטון.

כן, אני יודעת, זה שאלה של ביקוש והיצע. העולם שייך לצעירים וקולקציית הבנות נשלטת דור הבת-מצווש, וחותרת נמוך, זול וטראשי. כשמלכתחילה הכוונה היא לא לייצר בגדים לילדות "כמו גדולים", אלא לעשות מיניזייסינג לאופנת הנשים הסיכויים להלביש גמדה בת שנתיים כמו גמדה בת שנתיים, הולכים ופוחתים. הנאיביות הד לפט דה בילידנג, ברוכים הבאים הנצנצים, הפאייטים וההדפסים הצעקניים.

אין פלורליסטית ממני כשזה מגיע לבגדים. דרישת הסף היחידה שלי מהם שיהיו יפים. לצערי הרב, במעבר מהבייביז לילדות, רבים מהם  פשוט לא המשיכו איתנו.  

* * *

טוב, נו, ברור שאני קצת מגזימה. מבט חטוף בארון שלה מלמד שהתגברתי די בקלות. כמו כל דבר, זה בעיקר עניין של איך וכמה. אני קוראת לזה הסוויטי טראש – הדפסים מנומרים, מגפיים אוסטרליות, מכנסונים.. פריטים שברגיל היו נעצרים בש.ג. על סעיף ביג נו נו הפתיעו בגדול בגרסת המיני, כשהם משתלבים באובר לוק כולל ניטרלי יחסית.  המודל המוקטן התגלה בתור המינון הנכון, מתוק מספיק בלי לגרום לבחילה (במקרה של המגפיים האוסטרליות, הוא עושה להן חסד).

מחוץ לסקאלת הצבעים המקובלת שלהם, הסוויטי טראש התגלו כסופר ילדותיים ונאיביים במידה. בייחוד כשמתלוות אליהן שתי עיניים חומות גדולות ומבט סקרן. 

 * * *

את העליונית המנומרת היה קשה לשכנע אותה ללבוש. אין פה עניין אופנתי, חלילה, היא פשוט מסרבת בעקשנות לכל שכבה עליונה. את השרשרת, לעומת זאת, היא בחרה לבדה מהארון שלי. שרשרת שהשאלתי פעם מחברה ושכחתי להחזיר. 

"לולי, איזו שרשרת יפה יש לך!" החמיאה לה סבתא שלה. היא היתה בעננים. 

"אבא קנה לי" הסבירה לה, שוכחת מי בנתה אותה. 

"אבא?!" תבעתי, נעלבת, את ההכרה המגיעה לי "זו השרשרת שלי". 

"לא, אמא!" רקעה "זה שלי!!!!".

ככה זה. יש זרג ויש דרג. אחרי הכל, אל תתעסקו עם נסיכה...

* * *

והמגפיים? חוב קטן, מאותו היום בירושלים, עם המטריה.