עד(ה) 120!

ביום ששי חגגנו יומולדת תשעים לסבתא שלי.

האמת היא שהפוסט הזה מתחיל עוד קודם, איפשהו במהלך השבוע, כשהיה נדמה לרגע שהחורף  כבר אוטוטו מסתלק. אחר-הצהריים בגן היה ממש נעים. היה ממש אפשר להרגיש את האוויר מפשיר קצת, טרי ומרענן, מעקצץ בקצה האף. נשארנו לשחק בחצר של הגן, עם עוד כמה הורים וילדים.

"איזה כיף שנהיה יותר נעים" אמרה לי אחת האימהות, כשהתיישבנו על הדשא.

"כבר יש קצת ריח של אביב באוויר" רחרחתי. עמוק בפנים קצת התבאסתי. פתאום חשבתי שהמון בגדים שקניתי להם בתחילת החורף עדיין לא נלבשו ומחכים לזמנם כדי לצאת מהארון.

"אל תדאגי" היא מיהרה לצנן את התלהבותי  "אומרים שהסופ"ש הולך להיות סוער במיוחד".

* * *

מסיבת יום ההולדת של סבתא נקבעה כבר מזמן.  כמובן שהדבר הראשון שדאגתי לו היה מה ילבשו הגמדים.

כבר הרבה זמן שתכננתי להגיע ל-Ada-Ada, ששמעתי וקראתי עליה טובות. הייתי צריכה סיבה טובה כדי להזיז את ישבני העצל והפרובנציאלי ולדגום את הפלא והגיחה התל-אביבית למפגש עם חברה טובה שהגיעה לביקור מניו-יורק היה הזדמנות מצוינת.  

Ada-Ada היא כל מה שצריך כדי להרכיב מלתחה מנצחת במידות קטנות, שמצליחה להיות גם יפה וגם אופה. גם מהממת, גם מעוצבת, גם סופר-פרקטית וגם נוחה. היא מצליחה להרכיב קולקציה שקולעת למשבצת ה"כמו גדולים" בהצלחה ונשארת עדיין מספיק מתיילדת, בלי לפול לאזור הדמדומים של הסוויטי-טראש. אותי היא קנתה במיוחד בזכות ההדפסים והצבעים שלה - שלמרות המונכרומטיות והמינימליות מייצרים המון תום ושמחת חיים – והפשטות והניקיון.  

שתיים וחצי שניות אחרי שנכנסתי לחנות ידעתי שמבחינתי, אפשר לארוז את כל תכולתה ולסגור את הסיפור. אבל שאני הגעתי כבר בעיצומן של מכירות סופעונה וכמעט שכבר לא נשארו מידות. הארנק שלי נשם לרווחה בזמן שאני ליקטתי חצאית מתנפנפת וטייץ עבורה, אוברול מפוספס עבורו ועוד ז'קט דו-צדדי, יוניסקסי להפליא שעוד לא החלטתי למי הוא יתאים יותר.

השילוב של חצאית עם טייץ מתחת חביב עלי במיוחד.

גיליתי אותו במקרה ואימצתי אותו מיד. 

תיאלצו לסמוך עלי, כי התמונות עוות לה קצת עוול, אבל החצאית הזו היא באמת משו במיוחד.

רכה-רכה, נעימה למגע, קצת זמשית. פשוטה, על-פניו (כמעט פושטית) אבל הטייץ שוברים אותה ומוסיפים לה עניין.

אוברול הוא פריט די משעמם, בדרך כלל.

אני גם לא מתה עליו, כי הוא לא מאוד ידידותי לזוחלים.

אבל האוברול הזה רך במיוחד, כמעט בייביגרו.

ובכלל, הוא מצליח לצאת מהקופסא, עם הפסים הדקיקים על הרקע הלבן שמצאו חן בעיני מיד, ובעיקר - עם הכתפיות ומפתח הצוואר שלו.

* * *

את הברכה שהייתי צריכה להכין דחיתי לרגע האחרון.

"אני אקנה את המתנה, את תכתבי את הברכה" אחותי הציעה, ולי זה היה נראה דיל מנצח. מה קונים לסבתא שאפעם לא צריכה שומדבר וכל דבר שקנינו לה תמיד הגיע אלינו בחזרה, אחרי כמה שנים? לכתוב ברכה מרגשת היה נראה הרבה יותר פשוט ואפילו, שלא כמנהגי, החלטתי שלא להשאיר את זה לרגע האחרון.

 אבל אני לא הצלחתי לכתוב. כי סבתא שלי, ששרדה את השואה ואיבדה בה את כל משפחתה, והתחתנה עם סבא שלי והם שניהם עלו לארץ והקימו משפחה ובנו את עצמם מאפס, סבתא שלי אף פעם לא סיפרה לנו. פתאום הבנתי שאני בעצם לא מכירה אותה כל כך.

"אז אל תכתבי על העבר" אחותי לא התרגשה. היא לא פרייארית. סבתא שלי אמרה לה שהיא צריכה ארנק והיא, בתחבולות תעשה לך, סירבה לשקול מחדש את חלוקת העבודה בינינו. "את טובה בכתיבה" שיכנעה אותי החנפנית. סליחה, כן? אני גם טובה בקניות.

ישבתי וכתבתי. ומחקתי וכתבתי. עוד טיוטה ועוד אחת. כל מה שיצא לי היו כמה שורות, קצת לקוניות וחסרות ייחוד. דחיתי את זה מראשון לשני, ובשני חשבתי שטוב שיש לי עוד זמן עד ששי. בשלישי כבר התחלתי להילחץ. "תשעים שנה לא הולכות ברגל" קיטרתי באזני היודל ברביעי בלילה, מתפתלת מול המחשב. "את ממילא תסיימי עם זה מחר בשתיים בלילה" הוא היה מרגיע, כהרגלו. הראש כאב לי והרגשתי את הגרון. מחר יהיה יום חדש.

"נפלא, יש לי סינוסיטיס" סימסתי לאחותי בבוקר, כשחזרתי מהרופא. "הא?", היא סימסה לי בחזרה, חשדנית. "זה לא גורם לך לרחם עלי?" ניסיתי בכל זאת לדבר אל הלב שלה. "מאוד. ועוד לחשוב שבמצב הזה את צריכה לכתוב ברכה לסבתא" היא המשיכה להפגין קשיחות. "נבצר ממני" ניסיתי בכוחותיי האחרונים. "מצטערת. אין פטורים" נזפה בי התחמנית "מה קרה? קצת קשה אז נשברים?".

מרפי, כמובן, היה חייב לאשר את השתתפותו במסיבה ובחמישי בלילה התברר שגם המילואימניק חולה.  "עזבי אותך מחיים שכאלה" היודל עבר למוד מעשי "תחשבי על מה היא בשבילך ותכתבי," הציע.

* * *

אז כתבתי.

על הדירה שלהם, על הכרמל בתוך היער, שתמיד כשהיינו נכנסים אליה עמד בה ריח חזק של תבשילים ושל "בית" ושל תנור גז, שהפיץ חמימות נעימה באפלולית של החורף; על הטעם של הצנוברים, שהיא לימדה אותנו לפצח בגינה, במכה עם אבן, וריח חזק של שרף של אורנים; על טעם של מרק עוף עם אטריות וצנון פרוס ליד עם קצת מלח, וחלה טריה עם חמאה ואנשובי. ותפ"א מטוגנים, קצת קראנצ'ים ופריכים כאלו; ועוגות קרם גבוהות-גבוהות ושטרודל תפוחים, מגיר מילוי חם וענברי; ועוגות השמרים שלה. סבתא אלופה בהן למרות שכבר המון זמן לא אפתה אותן  ואני אף פעם לא מצליחה לשחזר אותן, את הבצק הדקיק, והקרם הסמיך, השוקולדי. וכשאמא שלי סוף סוף נענתה לאתגר, והעמידה את סבתא איתה במטבח, שתלמד אותה מה הסוד, התברר שהסוד הוא שהיא אופה אותן מהבטן. אין מידות מדויקות או זמנים קבועים, אלא "כזה עם היד", שהוא כ"כ בערך אבל כ"כ מדויק; ופופקורן ביתי, מלוח, בשקית פלסטיק, שחיכה לנו תמיד בימי שלישי, כשהיתה באה לשמור עלינו כשחזרנו מבי"ס; ונס קפה חלש, עם סוכר, שהיא הראשונה שלימדה אותי לשתות; וטעם של פסק זמן, וכיף כף, ומסטיק בזוקה, שתמיד חיכו לנו אחרי האוכל במגירה בפינת האוכל. והיום, זה שוקולד קינדר, אחד לכל אחד, שהיא מביאה לנו בשקית, "כדי שיהיה לנו למשך השבוע" כי "בערוץ 33 אמרו ששוקולד זה בריא".

הצלחתי לגרות לכם את בלוטות הטעם?

הצלחתי לתאר לכם את סבתא.

* * *

בקושי התעוררנו בששי בבוקר. הסערה שבחוץ הביאה איתה אפרורית-אפלולית ובמיטה אחת לא כל-כך גדולה התפנקו להם שני גמדים ואמא ואבא, נהנים מהעצלתיים שמאפיינת את תחילתו של סופשבוע.

"זה לא יום לצאת מהבית" חשבתי, בדרך לשם. שומדבר לא הסתדר, הגשם לא הפסיק לרדת מהבוקר, הגמדים היו במוד קטרת, גלגל"צ דיווח שהכביש חסום בדיוק בקטע הרלוונטי ואנחנו שכחנו את המטריות בבית. רצנו בשביל מהאוטו פנימה, בין השלוליות, מקללים את הרוח הזאת, שהתיזה טיפות גדולות וקרות הישר לתוך הפרצוף שלנו.

מרפי עשה לנו טובה ונשאר בחוץ, יחד עם הסערה.

בפנים היתה אפלולית חורפית כזו, כיסאות כבדים, ניחוחות של אוכל וחמימות שהפיצו הלהבות של האח במרכז החדר. קצת כמו בבית של סבתא, על הכרמל.

הרמנו כוס לחיים, התייבשנו, הפשרנו. אכלנו טוב, צחקנו. התרגשנו.

הקטנטנים השתוללו. 

הגמדה וידאה כל הזמן שהחצאית עדיין מתנפנפת... 

המילואימניק התאושש קצת, במוד מבסוטון, הוכיח שעדה טובה לזוחלים

זה לא היה יום לצאת מהבית, אבל זה הרגיש כאילו לא ממש יצאנו.
פשוט.