כמעט סופשבוע

פייייייייייי, איזה שבוע היה כאן.

הימים האלו, של סוף החודש, תמיד לחוצים כאן.

בדרך כלל זה העבודה שלו. ככל שמתקדם החודש מצטמצם השיח בינינו ומתמקד במושגים "בונוסים" ו"יעדים". כל ניסיון לעשות איתו תכניות או לקבוע משהו בלתי טטנטיבי נדחה לחודש שאחריו.

והוא תמיד עייף בימים האלה, היודל. "את לא מבינה איזה יום היה לי" אני כבר מדקלמת, כשהוא נכנס הביתה ואני בעיצומה של המשמרת השלישית. אני, אם לא ידעתם, שיחקתי קלפים עד עכשיו.

פעם הייתי מקטרת וכועסת, היום כבר למדתי להשלים שככה זה, העבודה שלו, ולהתכוונן בהתאם. אני פולניה אמיתית, זוכרים? עושה לימונדה מלימונים ונאנחת. אלא שהחודש הצטרפו לחגיגה כמה דד-ליינים גדולים שלי במשרד, מיני-פיאסקו ברישום של המילואימניק לגן, כמה פגישות וסידורים שנקבעו הרבה זמן מראש ואמא שלי, שבדרך כלל עוזרת לי, נסעה לחו"ל.

"אתה חייב לי בע-נ-ק!!!" סימסתי לו בעודי מתניעה את המשאית של המדליות, אחרי מבצע איסוף רב-תושייה מהגן ומהמטפלת שהתבצע תחת ממטרים כבדים. היה קר השבוע, וגשום. התחזיות דיווחו שחודש ינואר השנה היה אחד הגשומים ביותר מאז קום המדינה, וזה בטח לא תרם לכל העיסה הזו, תרתי משמע.

"השם ישמור! הגעת סחוטה?" הוא סימס לי בתשובה. שלא תגידו שהוא לא רגיש, היודל. 

"צריך לחשוב על פתרון" הוסיף "נדבר על זה ב-1 לחודש".

* * *

בימים האלו של תחילת החודש, הוא הופך לסופר יודל. את כל אשר דחה והזיז ושכח הוא מבקש להספיק בהם.

"אולי ניסע לחרמון?" הציע בשלישי בערב, כשחתם את ינואר בהצלחה "אומרים שבחמישי יירגע".

לו הייתי אמא שלי, אום-קראקוב, הייתי בוודאי מסרבת.

הררי הכביסה גבהו להם במרפסת, המקרר דיווח על אבטלה סמויה, והבית נראה כמו אורווה. הגמדה צריכה מגפיים ועוד גופיות, המילואימניק מעיל חדש. מסיבת יום הולדת 90 של סבתא שלי מתקרבת, וצריך לארגן תוכנית אומנותית. הדד-ליינים שלי עדיין היו שם רק שאני התעלמתי בחינניות מקיומם. או שהדחקתי מרוב לחץ.

אבל אמא שלי, כידוע, היתה בחו"ל. ואני התלבטתי.

רציתי, כמה רציתי. לקחת פסק זמן ולא לחשוב, רק אני הוא והגמדים, ועוד זוג חברים שלא התראינו איתם מלא זמן. זמן איכות, לנקות את הראש, לעשות ריסטרט, ולהתחיל חודש חדש. אבל הרשימות האלו, של מה שעוד צריך לעשות ומה שעוד יש להספיק, לא נתנו לי מנוח.

"אני אדאג להכל" הבטיח הסופר יודל, ואני הסכמתי. 

* * *

ערב לפני קפצתי לקניון. גופיות לגמדה, שהבטן לא תבצבץ. ומגפיים, כי נעלי הספורט בטח יירטבו. וגרביים עבות. ומעיל למילואימניק.

חודש ינואר אולי היה אחד מהגשומים בתולדותינו, אבל בחנויות כבר נשארו רק פירורים מהחורף,  אם קולקציית האביב לא בלעה אותם.

"כדאי לקנות כפפות אולי?" סימס לי היודל  ואני ניסיתי לחלץ את שאריות סופעונה. זוג אחד לו, בכחול, וזוג אחד לה, בורוד, עם "הלו קיטי". ועוד אחד לה, פשוט, אבל כזה שבו האצבעות מופרדות, אם יהיה לה לא נוח. מה 'כפת לי? סופעונה, רק 9.90 כל אחד.

"אם יוצא לך להיכנס לסופר" הוא דפק לי ברקס, כשכבר הייתי בדרך החוצה "צריך חלב. קוטג'. גבינה לבנה וצהובה. פסטרמה, לחמניות גדולות וקטנות, שטוזים, בננות, חטיפים. ונשיקה גדולה בשקית" הוא התחנף.

הוא באמת סופר יודל. תראו איך הוא דואג להכל ומוודא שלא יחסר דבר.

 * * *

בחניון התחתון של האתר קפא לנו האף. היה קר, והגמדה התקשתה להתמודד. 

למרבה המזל, היה לה כל כך קר שלא היה צריך לשכנע אותה, כמו בדרך כלל, ללבוש מעיל וכובע, ואפילו צעיף וכפפות.

למרבה הצער, כל האירוע הזה לווה ביבבות קורעות לב, שגרמו למילואימניק להצטרף למקהלה.

"אני מקווה שלא נאלץ לחזל"ש" סיננתי ליודל, בזמן שנדחסנו על טפנו וחבילותינו יחד עם מחצית עמישראלחי באוטובוס, אל עבר הפסגות המושלגות.

"אני לא שומע אותך" הוא ענה לי מבעד למסך היפיחות "אבל אני מתחיל לחשוב שאולי זה לא היה רעיון כל-כך טוב".

* * *

לא ברור איך, אבל למעלה היה הרבה פחות קר. ייתכן וזה קשור לעובדה שגודלו של האתר כקופסת גפרורים ומספר המבקרים בו יכול היה לאכלס את איצטדיון רמת-גן במשחק העונה. 

למרבה השמחה, הגמדה הפסיקה לקטר על הקור. למרבה הצער, היא התחילה לקטר על הצפיפות. 

חבורת הבודיפקות שעברה מעליה יירטה כדור שלג היישר לתוך הצעיף שלה שתפרה לה אחותי, שצידו האחד עשוי פליז וצדו השני הדפסי פיות ונסיכות.

הגברים שבחבורה נעלמו, וחזרו כמה דקות מאוחר יותר עם שתי מזחלות כחולות. עכשיו כבר היה ממש חם. סניור פריו, במחווה של רצון טוב, קילף מעליהם את השכבות המיותרות ומיהרנו להצטופף בתור למדרון הילדים. מדרון הוא הגדרה קצת שאפתנית לגבעונת הזו, אבל הוא היה מספיק חלקלק על-מנת שהגמדה תאיץ בו, בעודה רוכבת על המזחלת ומשחררת צווחות אושר וצחוק מתגלגל. 

מטר וחצי אח"כ, התברר שהשמחה היתה מוקדמת. פושטק שאיבד שליטה על המזחלת, התגלגל לו במורד הגבעה כשהוא סוחב אותה איתו. כמו שני קונוסים זוהרים, המגפיים הוורודים בצבצו מתוך ערימת השלג וסימנו למשלחת החילוץ לאן להגיע. חזרנו לנקודת האפס. "הוא עשה לי פויה" ייבב כדור השלג והצטנף לחיבוק.   

ימינה משם איתר הסופר יודל את תלולית הזהב. משופעת מספיק כדי לגלוש, אבל מתונה דיה כדי להתאים למהירות המומלצת לגמדים ולכושר הירוד שלנו, בשעה שגררנו אותם במזחלת למעלה. מרווחת, יחסית, ופנויה במידה כדי שנוכל להתמקם בנוח. 

ירדנו ועלינו, ושוב ירדנו ושוב עלינו. אפילו המילואימניק הצטרף לחבורה, מדדה על השלג בצעדים ראשונים, ודוהר על הברכיים שלנו במזחלת. בלחיים סמוקות ועיניים נוצצות טעמנו את השלג, סחבנו את המזחלת, גלשנו בזוג, בשלושה והיודל פילס לנו את הדרך במזחלת. "שובי, בוא איתי" היא קראה לו, והוא צחק, שניהם מתרפקים אחד על השני, ערימת ילדים שכזו.  פתאום היה כבר צהריים, התלולית מיצתה את עצמה ונהיה כבר צפוף ממש.

"לא הביתה!" כעסה הגמדה כשהתחלנו לארוז את הפקלעות. "לא הביתה," הרגענו "הולכים לאכול". "אני לא רוצה לאכול" היא קפצה בשלג "אני רוצה שלוליות" הצביעה על המגפיים. "נלך לאכול ולראות שלוליות" הבטיח היודל. היא לא השתכנעה. ברקיעות רגליים הסתובבה הלוך וחזור, מחפשת איפה תוכל לזרוק את עצמה ולהשתטח. "תתעלם," אני תמיד אומרת ליודל, "במקום שבו אין קהל אין הצגה". ובכן, גם במקום שבו יש שלג.... 

* * *

במסעדה של קיבוץ דפנה היה נחל מלאכותי וגשרונים מעץ. כל מה שצריך כדי להפוך שני פיצקולים למאושרים. חבל רק שהיה קר מד כדי לאכול בחוץ.

הם עמדו על הגדה והקפיצו אבנים במים, מפטפטים.

"זרקתי אבן למים" דיווח לה החבר.

"זה לא מים, זו שלולית!" הטעימה עליזה גרוסמן חכמוני "רוצה לקפוץ?" הציעה בחיוך ממזרי.

"לא, לא! מה פתאום?" נזעקתי, "מה את עושה?"

היא צחקה. "אני עושה באלאגן".

* * *

חזרנו הביתה, עייפים אך מרוצים. הררי הכביסה גבהו עוד קצת, המקרר עדיין לא מילא את עצמו. הבית עדיין היה זקוק לשטיפה רצינית, במיוחד עם כל הבוץ שהבאנו איתנו. שומדבר לא התקדם עם הדד-ליינים שלי, למעט העובדה שהיה לי יום פחות לעבוד עליהם.

כלום לא השתנה. סוף החודש בטח ייראה בדיוק אותו דבר.

אבל הימים האלו שאנחנו גונבים עושים את הייאוש כל כך נוח. מרפדים את השגרה ומטעינים אותנו, ואנחנו אחר כך מתרפקים עליהם במשרד, כששביזות יום א' משתלטת עלינו.

כלום לא התקדם, רק נדחה ליום ראשון.

מזל שיש סופשבוע.