תיק תק

בואו נדבר רגע על תיקים.

עדיין לא הצלחתי לפענח מהי הנוסחה לתיק המושלם. אם הוא יפה אז הוא גדול או קטן מדי, ואם הוא בגודל המתאים אז הוא בטח לא פרקטי. מה שמתאים ליומיום לא מתאים לערב, והתיק שאני הכי אוהבת לקחת לעבודה בחיים לא יעבוד מחוצה לא. לא פשוט, האמינו לי.

בממלכת הגמדים זה הרבה יותר גרוע. שלושה חוקי מרפי חלים בעניינם של תיקים ומקיימים את הכשל הלוגי הבא: 

1. רובם המכריע של התיקים בגודל האידיאלי ממותגים במובן הלא טוב של המילה ומדגימים צבעוניות מנצנצת ובוהקת באופן שעלול לעוור את העיניים השוזפות בהם.
2. אם יש בנמצא תיק עדכני ויפה שאינו סובל מהנ"ל, הוא בוודאות יסבול מחסרון פרקטי אחר כלשהו. 
3. אין כזה דבר, באמת, "תיק לילד". לא הם נושאים אותם. הגזמתם, בשביל זה יש להם אמא ואבא.

ביני וביני, מאחר שחליפת האיומים שלי לא ממש הולכת עם תיק של דורה או של מועדון מיקי מאוס, בחרתי בחלופה השניה. לה קניתי את גרסת המיני של הגיטה בגס בוורוד, לו קניתי את גרסת המיני של סימפלי גוד באפור ואדום. 
 

יומיים אחרי שהתחילה השנה התגלה הגיטה, יפה ושיקי ככל שיהיה, כחתול בשק. היתרון הגדול שלו, שהיה קומפקטי ונוח להפליא כדי שהגמדה תסכים לשאת אותו, התגלה בעצם כחסרון. בקושי רב דחסתי לתוכו את המינימום ההכרחי, וכל ניסיון לחלץ ממנו משהו אילץ אותי לפרוס את תכולתו משל הייתי צ'ולה בשוק באוטבלו. 

דווקא התיק שלו התגלה כאידיאלי. מאובזר בשני תאים מרווחים מספיק, תא לבקבוק מים ועוד נרתיק למוצצים. אלא שהגימור שלו היה פשוט גרוע, וזמן קצר לאחר שקנינו אותו החלו התפרים שלו להיפרם.

* * *

את התיקים המתוקים האלו של סקיפ הופ גיליתי כבר ממזמן, עוד כשקיננתי בסוף היריון עם המילואימניק. התלהבתי מהם בעיקר בגלל עיצובי החיות הנהדרים, הקו הנקי והשיק היוניסקסי, אבל גם בגלל שהם היו גדולים מספיק אבל לא מדי, מרווחים במידה ומחולקים נכון.

אלא שלי לא היו לי שום כוונות להשקיע ולקנות תיקים חדשים. כך או כך, הייתי מוצאת את עצמי בסופו של דבר עם יותר מדי תיקים ופחות מדי מקום וממילא הם ימצאו עצמם מגובבים בערימה על העגלה, או במושב האחורי של האוטו. רוב הזמן זה באמת היה נון-אישיו, לא משהו ששווה להתעכב עליו בכלל. 

חוץ משעה אחת ביום, בין רבע לארבע ורבע לחמש, כשאני אוספת אותם הביתה.

* * *

"בשעות אחה"צ,

בטרם רדת ליל,

בכבישים דוהרת אמא יעל.

אצה רצה אל הגן,

כי גם היום, כמובן,

לא תצליח להגיע בזמן"

אני תמיד מאחרת. בכל חלק מחלקי היממה אני מאחרת לאנשהו. 
בבוקר אני מאחרת לגן, אח"כ למשרד. במשרד אני מגישה באיחור את התצהיר שהיה צריך להיות מוכן שלשום. אחר כך אני מייבשת את החברה שקבעתי איתה לצהריים ואחרי הצהריים אני מאחרת לגן. ולמטפלת. ואם קבועים לנו עוד כמה סידורים, תהיו בטוחים שלא נגיע אליהם בזמן.
 ואם אני לא מאחרת, אני ממהרת.

"אמא, בואי לשחק איתי" היא מבקשת כשאני נכנסת לגן. אני באמת רוצה לשחק איתה וגם לראות את השקדיה שהכינה שתלויה על הלוח, ולבנות איתה מגדל מסברס, ולעבור על כל הציורים במגירה שלה. 

אבל השעון הזה, הוא עושה דווקא. 
העיניים מציצות אליו והראש עסוק בחישובים - לחגור אותה בכיסא, היציאה מהחניה, הרמזור בצומת הראשונה, וההוא שבכניסה לרחוב... כמה זמן ייקח לי, כמה זמן נשאר, אולי אגנוב עוד דקה?

חוק מרפי לעניין שינוע גמדים קובע יחס הפוך בין צפיפות הלו"ז ומידת שיתוף הפעולה מצידם. ככל שסמיכות הזמנים גדולה יותר, כך גדל הסיכוי שהגמד התורן יסרב לשתף פעולה. או יסרב, באופן כללי. 

  
"אני לא רוצה מעיל", היא מודיעה, כועסת. "קר בחוץ", אני משכנעת "בבית נוריד".

"אז גם סוויטשירט" היא מתרצה "וכובע". "לא צריך כובע", אני מפספסת את חלון ההזדמנויות הצר שנפתח בפני "האוטו פה קרוב". היא לא מוותרת.

"כובע! אני רוצה כובע!" עכשיו היא כבר שוכבת על הרצפה, רוקעת "וגם מטריה".

הכובע עמוק בתיק, והתיק, כידוע, קטן. ומלא עד אפס מקום. והשעון? מתקתק. אני מוותרת.

יד אחד מפשפשת, מנסה לדוג אותו בין בגדי ההחלפה והמגבונים, היד השניה רוכסת את הכפתורים.

 שלוק של מים, כריך לדרך, ביי לכולם. ועוד ביי לכולם. רגע, שכחנו את העציץ מהבקבוק הממוחזר שהכינו לט"ו בשבט.

"אמא תחזיקי" עכשיו היא מתיישבת על הבימבה בחצר, מושיטה לי את העציץ.

"לא, לא היום, לולי. אנחנו ממהרות." אני מודיעה, דוחפת את המפתח בהיסח דעת לתיק. היא לא ממש מתרגשת.

"יאללה, צ'ופ צ'ופ" אני כבר מתחננת, ואז עוברת לאיומים "אני הולכת. את נשארת כאן? טוב, באאאאאאאאאאאאייייייי". יוק, יושבת על הבימבה ולועסת במרץ.

מציצה בשעון, עכשיו אנחנו כבר מאחרות. דוחפת את העציץ לכיס המעיל, אני מרימה אותה על הידיים. היא לא אוהבת את זה.

"צועדת לה יעל,

בלי להתבלבל,

עם גמדה עצבנית על הכתף הימנית,

ותיק גב ורוד תלוי על הצד.

 כמה נחמד!" 

* * *

מול האוטו אני מבינה שאני בבעיה. המפתח בתיק והתיק, כידוע, מפוצץ.
בהסבה לשמאל אני מנסה להוציא אותו. הריצ'רץ נתקע. אני מושכת, והוא נקרע.
"אוי, אוי.." נאנחים 86 ס"מ של גאווה פולנית, כשאני אוספת את הכבודה מתוך השלולית וזורקת אותה לספסל האחורי.

ליד הבית של המטפלת, אף פעם אין חניה. לפחות לא כשאני ממהרת.

פחות מ-300 מ' מפרידים בין הבית שלה ושלנו, שרק לידו, תודות למרפי ובניו, אני מחנה לבסוף ושתינו רצות. "אמא, כיף לי!" היא צוחקת, מתנשפת "הרוח עושה לי דיגדוג".

בפנים, המילואימניק מקבל את פנינו בקריאות שמחה ובזחילה נמרצת. עכשיו אני כבר לא מאחרת לשומקום, אבל המילואימניק, חייל מצטיין, פותח לי שעון. "אולי הגיע הזמן לגמול אותו?" אני מהרהרת, בעודו חותר למגע, מתנדנד כמו לולב וממלמל "ממה.. ממה...".

הוא לא מוותר. בהתחלה הוא עוד משתף פעולה עם הניסיונות שלי להסיח את דעתו בדיגדוגים ונשיבוקים אבל מהר מאוד, כשהוא מבין שאין מענה בשלוחה המבוקשת, הוא מסתער על היעד.

הוא כבר מוכן ללכת, עטוף במעיל ובכובע, ממוקד במטרה, הוא מתחפר בתוכי, משחרר צחקוקים עצבניים וקטעי קיטורים. היא, לעומת זאת, רק מחממת מנועים. משחקת במשחקים על הרצפה, מציצה עוד רגע בחדר.

חם לו, למילואימניק, המעיל מסורבל והוא מחליק ממני למטה. קפיצה קלה, כדי להרים אותו, התיק תלוי על הכתף, ו"יאללה, לולי. הולכים". עכשיו היא משונררת עוגיה לדרך. וגם שוקולד.

"אני הולכת! באאאאייי" אני מכריזה. הוא כבר כבד, קשה לי להחזיק אותו ככה, מעל קו המותן.
עכשיו היא רוצה מים. וגם להדליק לבד את האור בחדר המדרגות.
כולנו יורדים בקפיצות במדרגות, סופרים אותן.
"שש, שבע, משה, תשע...אמא, את לא סופרת!" היא נוזפת בי. היא צודקת, יד אחת מנסה לאלתר, האבזם של הרצועה נשבר, והרצועה נקרעה. ביד השניה המילואימניק, עדיין חותר למגע, מקטר.
"איפה את?" אני קוראת לה ומוותרת. נקנה כבר תיק חדש.
"אני פה" היא מציצה מקצה השביל, על קצה המדרכה, מורידה רגל לכביש ומגניבה אלי מבט בוחן.
"לא!" אני שואגת, מזנקת לידה "חכי לי בכביש!".
"לא רוצה יד!" היא מייללת. "בלי רצון!", אני חותמת את המשא ומתן. היא משתטחת. אני מרימה אותה. תם הטקס.

"צועדת לה יעל,
מתחילה לקלל,
עם גמדה עצבנית על הכתף הימנית,
עם מילואימניק נודניק שתלוי על הפופיק,
ותרמיל גב שנקרע, למרבה הצרה!
ממש נפלא!"

* * *

אבל האתגר האמיתי עוד לפני. 

בחניון אני עוצרת את האוטו. אוספת את תכולתו של התיק הורוד ודוחסת אותה פנימה, מהנדסת איך לסגור אותו. את הרצועה של התיק שלו אני מנסה לקשור ואז מפשפשת בתיק שלי, של העבודה, בטח יש בו איזו סיכת ביטחון. 

אני מוציאה אותה, מוציאה אותו, תיק אחד על הגב, שני על הכתף. את התיק שלי אני תופסת ביד.

"הדרך ארוכה ומפותלת,

ובסופה יש דלת.

ומאחורי הדלת, הידד,

ישנו מחשב נייד!!"

  

נו, אתם כבר מכירים אותי... מה שצריך-צריך. נכנסתי לאתר של סקיפ הופ. דאבל קליק, דבורה בשבילה, קופיף בשבילו, כתובת למשלוח, הזמנה הושלמה.

 * * *

ובשבת הלכנו לגן חיות. 

בשבת תמיד יש זמן. בלי לאחר, בלי למהר. 
ויש תמיד ידיים פנויות. ליתר ביטחון לקחנו גם עגלה. ואפני יטבתה. ותלת-אופן.
אפילו שהתנאים האוביייקטיביים לגמרי לטובתם, מגיע להם לתיקים האלו.

קודם כל, כי הם באמת נורא יפים. העיצוב שלהם לגמרי מעלה חיוך ועושה שמח.

גם ברמה הפרקטית הם נהנים מכמה נקודות זכות לא מבוטלות. הם גדולים מאוד, הרבה יותר ממה שהם נראים כלפי חוץ. ויחד עם זאת, הם עדיין מספיק קומפקטים כדי שהקטנטנים יוכלו לשאת אותם על הגב. אהבתי במיוחד את חלוקת התאים שלהם, שומרת עדיין על תא גדול ותא קטן אבל שני התאים מרווחים ושמישים מספיק כדי לארגן בנוחות ובניחותא את התיק. 
חוץ מזה, יש להם גם כיס צד למים ורצועות מרופדות.

אל חשש. התיקים אומנם מוצלחים, אבל הסיכוי שפיצחתי את הנוסחה קלוש.
איך מיכה שר? נעבור את החורף ואח"כ נראה. באביב.

 * * *

** תודה לרינת הופר ו"איילת מטיילת" על ההשראה.