מחשבות של שנה חדשה

1. תכלה שנה

הנסיבות הביאו לידי כך שלא כתבתי המון זמן.

חלקן טובות יותר, חלקן טובות פחות, מחורבנות כמעט. 

רבאנן,  איזו שנה מחורבנת זו היתה!

כן, כן, אקסיוז מיי פרנץ, צטרה צטרה וכו'... אבל זו לא היתה השנה שלנו.

היא התחילה די סטנדרטי, האמת, אבל איפשהו לקראת פסח, היא לקחה את הסיבוב לא טוב.

באפריל עוד חשבתי שזה משבר ה-30 שלי ובמאי הרגעתי את עצמי שזה סתם צירוף מקרים אבל ביוני כבר הבנתי שנפל עלינו נאחס והורדתי את הראש, חיכיתי שתיגמר כבר.

הקיץ עבר פה בסערה, צפוף וחמוץ, מהביל וחונק.

"למה את לא כותבת?" שאלה אותי חברה.

"עוד מעט, שיירגע קצת," פיזרתי הבטחה מרירה "אין לי חשק".

התמונות בינתיים, הצטופפו בתיקיות על הדסקטופ.

שורות ששירבטתי על פתקים וחשבוניות, דחפתי לארנק. 

ורשימת רעיונות שמתארכת. ברצלונה.. סנדלים.. חצאיות מתנפנפות.. 

הקיץ שהגיע, בבת אחת פתאום...

בגדי ים.. גופיות לבנים.. כפכפים.. מילואימניק שהתחיל ללכת.. אחיינית חדשה שנולדה.. כובעים.. היום הראשון בגן.

והחברה? לא מוותרת לי. "בראש השנה," הבטחתי "תחל שנה וכאלו, לא ככה?".

ככה, ככה, סמכו עלי.

זה לא שלא היו פה בשורות משמחות וחדשות טובות מדי פעם אבל מרפי הזה, שמעולם לא חיבבתי במיוחד, מיהר להוריד לנו כאפה מצלצלת שמחקה לנו את החיוך מהפנים..

גם תשע"ב לא ויתרה לי. עד הרגע האחרון היא עוד המשיכה לבעוט ולפזר רסיסים של באסה. המילואימניק מסרב ללכת לגן, חברה ש(כנראה) ויתרה על הארץ (או אולי הארץ ויתרה עליה, תלוי מאיזה צד של ביבי מסתכלים על זה...) ויותר מדי ענייני בריאות.  

התיישבתי לכתוב וויתרתי. מסתבר שדווקא היה פה שמח, ובזמן שמירמרתי וחיכיתי שהשמש תזרח טומורו, הקיץ זלג לי בין האצבעות.

החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות. לך תכתוב על זה עכשיו..

"אחרי החגים", תירצתי לה, מפוהקת, מפורקת. לה זה נשמע כמו אוי אוי אוי.

"יאללה כבר!" היא שאגה עלי, בפקקים בדרך לגפילטע, "שנה חדשה, נכון? אז לא חראם לסחוב את כל הצורעס והבאסה הלאה לתשע"ג? על אובר ווייט משלמים ביוקר, תדעי לך. יאללה כבר, תעשי כבר תשליך ותעיפי אותם, שחררי את זה מהסיסטם, באמא של'ך. לא חבל על הקמטים?"

יופי! אז מה, עכשיו גם קמטים יש לי????

* * *

2. ניו ייר רזולושיינס

 אני אלופה באלו, בחיי. אלופה בלפזר לעצמי הבטחות בלי הפסקה, את רובן אני אשכרה מאמינה שאקיים.

מה הבטחתי לעצמי בשנה שעברה?

במעורפל אני זוכר שהיה שם משהו על 6-7 קילו פחות וללמוד לתפור.

רגע, את זה דווקא עשיתי.

והשנה, מה?

הקילואים עדיין כאן, התפירה עוד צריכה להצ'תכלל. ויש עוד מלא רהיטים ישנים שאספתי ומחכים שסוף סוף  אעשה להם מתיחת פנים. ובית שצריך לבנות, רעיון קטן לבשל על אש קטנה, ו... רגע, מה אמרה זותי למעלה? לשחרר, לא?

ניו ייר רזולושיין #83751: יש לי הרבה תוכניות להוציא לפועל, צריך למצוא את ההזדמנות.

 * * *

3. סימן שבא לקיץ סוף

שמתם לב שנגמר הקיץ?

אין, אני מתה על התקופה הזו, על הסתיו שמתגנב והטמפרטורות שמתחילות לרדת.

את ראש השנה מעולם לא חיבבתי אומנם, אבל אני כ"כ כ"כ אוהבת את הסופעונה שהוא מביא איתו, וינטג' כזה, שאיך שהדף בלוח השנה מתהפך אני כולי הופכת מצועפת, מתפייטת.

אני לא מתכוונת להילחם בזה, להיפך, תנו לי להתפלש בזה, צ'יזית ודביקה. כי אין מה לעשות, השירים הכי יפים נכתבו על הימים האלו, הנה, למשל, אחד אהוב במיוחד. ועוד אחד. ואחד אחרון ודי.  יש להם ריח כזה, של סופעונה, וטעם חמוץ של קלמנטינות והם עושים חשק ללבוש משהו ארוך כי בערב נהיה קצת קריר אבל ביום עוד אפשר להספיק להשחיל עוד טבילה מהירה, כי עדיין חם. 

ומשהו פתאום קליל יותר, ואוורירי. מאפשר לי להיות סלחנית יותר לשנה הזו, שאני משאירה מאחור, לזכור לה גם את הרגעים היפים יותר, המוצלחים.  

לשחרר.


ולהציץ באופטימיות זהירה קדימה.

באמא של'ך תשע"ג, תהיי טובה אלינו. מכאן אפשר רק להתרומם.