לפעמים החגיגה נגמרת. טאף לייף, מחר מחזל"שים, נגמר החופש.
מעולם לא סבלו רבים כל-כך משביזות יום א', ככה לפחות מדווח הפייסבוק שלי. ברי המזל שבינינו מורידים, אז ווי ספיק, את המועקה עם איזו מופלטה און דה-רוק אלא שאני, סניף סניף, לא מצאתי לי כל מימונה להסתופף בה, ונאלצתי להסתפק בשאריות ה-m&m שקיבלנו באחת החבילות לחג.
"את עצובה?" שאלה אותי הגמדה, אחרי ששמעה אותי אומרת ליודל שלא בא לי ללכת מחר לעבודה.
"היה לי כיף איתכם בחופש" הסברתי לה, "אני אתגעגע אליך מחר, כשתלכי לגן".
"אה, אוקיי" היא חשבה קצת, ואז חייכה ופרשה ידיים "חיבוק?"
* * *
לא עשינו יותר מדי תוכניות לחופש הזה.
בנוסחה שבין אוברדראפט של ימי חופש, תודות לריטואל מחלות החורף שחגג במחוזותינו, ובין המוני בית-ישראל בארץ קטנה עם שפם ומרחב ציבורי מצומצם, ותוך שהבאתי בחשבון שדוחק וצפיפות גורמים לי לאבד את עשתונותיי חשבתי כבר לוותר מראש.
חילקנו בינינו את הימים, אמא שלי התנודבה גם היא למאמץ הלאומי. היודל, באצילותו, הודיע שייקח חופש במחצית השניה של השבוע. סיכמנו שאצטרף, אם יהיו תוכניות מיוחדות.
ביום ראשון עוד נהנתי מהשקט במשרד. ביום שני כבר מיציתי.
אחר הצהריים, במדרחוב בזכרון-יעקב הבנתי שחופשה משפחתית זה אחי, הכי. אבל אם אפשר, שיהיה קצת פחות צפוף.
* * *
מבחינתי הייתי מעבירה ככה את שארית חיי, בחיי.
בלי שעון מעורר, בלי לוחות זמנים. בקרים משפחתיים מנומנמים, רביצה משפחתית מתמשכת. זמן איכות מזוקק של אני, והוא, והגמדים. קצת משפחה, קצת חברים, המון גני שעשועים.
"אולי.." השהיתי את תשובתי בדיפלומטיות, מנסה להסיח את דעתו. לא שלא רציתי לטייל, אבל מהדורות החדשות לא הפסיקו לשחרר דיווחי זעם על פקקים ועומסי תנועה. "זה לא טוב לי", ניסיתי להסביר.
"אולי נלך לקנות לה סנדלים?" הצעתי חלופה, גזרה שיכולתי לעמוד בה. לרגע לא השליתי את עצמי שהקניון שומם מאדם חלילה, "אבל הקניות ירדימו את המפלצת הסוציופתטית שבי" נימקתי בענייניות.
אז קנינו לה סנדלים (שעוד יסופר אודותיהם בהרחבה). ובגד ים לו ולה. וגם קרוקס בצבע לימונדה ורודה. עם שני קיטי לקישוט. ואכלנו גלידה וחזרנו הביתה.
פייר? התעייפתי. מזל שלמחרת היה חופש.
* * *
בבוקר, במחווה של רצון טוב, בשעה שנמרחנו ביקיצה טבעית מאוחרת, הצעתי שאולי בכל זאת נעשה משהו.
"אולי ניסע לטייל?" הציע היודל.
"אולי.."
היה כבר מאוחר מדי כדי להספיק איזה מסלול, אז החלטנו לנסוע לראש הנקרה. אבל אז בדיוק התחיל לטפטף הגשם, ואני כבר רציתי לוותר. "אפשר לתל-אביב" חשבתי בקול, בזמן שהוא כבר התניע.
את תל-אביב אני תמיד אוהבת. פקוקה מדי, צפופה מדי, לחה מדי, בלי חניה, לי זה לא מפריע.
והיא היתה טובה אלינו. אולי זה השעה המאוחרת שבה יצאנו, אולי כולם נסעו לטייל בצפון כי את הפקקים ראינו בכיוון ההפוך, השמש הציצה ונעלמה, ואפילו הצלחנו לזרוק את האוטו באיזה חניון.
"תגיד" שאלתי אותו, כהתחלנו לצעוד לאורך הטיילת בנמל "לא קנינו לה קרוקס ורודות?"
"כן, למה?" הוא השיב בשאלה, מסתכל למטה.
"כי הן סגולות, זה למה". החשדניסטית שבי לא יכלה להתאפק מלרטון שעבדו עלינו. הגמדה דווקא נהנתה מהן. אחר-כך גילינו שמדובר בעצם בפטנט ושהנעליים משנות את הצבע בחשיפה לאור שמש.
"לאן הולכים?" הגמדה שאלה.
"לשם" אמרנו, בלי תוכנית ברורה.
"לאן?" היא התעקשה.
"הולכים"
מה עשינו?
כלום ושומדבר.
כיף גמור.
עצרנו ליד איש נחמד, מחופש כמו ליצן, שעשה לה בלונים בצורות.
רצנו קדימה ואחורה, מול הים, עם הרוח ונגד הרוח (שהעיפה למילואימניק את הבלורית ואת התריס). קפצנו, נפלנו וקמנו.
חלצנו נעליים ושיחקנו בארגז החול הגדול שבמרכז הטיילת.
"בא לי משהו" היא ביקשה.
אז עצרנו לאכול.
החול מצא חן בעיניה, היא ביקשה לחזור.
חזרנו.
הרוח נרגעה, הבטן התמלאה וגם המילואימניק הצליח לגלות את הקסם הזה, של החול הרך והחם, כשניסה להיעמד בו.
והמשכנו ללכת, עד הקצה. מדי פעם עצרנו.
היו המון אנשים, אבל לא היה צפוף, ובכלל היינו עסוקים בלרוץ, ולקפוץ ולעשות באלגן.
וליהנות מהשום כלום הזה.
מהמטוסים שעברו בשמיים. האופניים שחלפו לידינו. הסירות ששטו בים.
מהרגליים היחפות על הדק.
הפנינים שלה, הצחוק שלו, הזמן שלנו.
והגלידה.
* * *
איזה באסה שנגמר, נראה חופש לגמרי כלבבי (בלי פקקים, בלי ריצות, בלי טיולים ארוכי טווח בשמש....).
השבמחקהיום כבר יום שני ואני עדיין בהתאוששות, נראה לי שהשביזות תעבור רק לקראת יום חמישי...
לפחות יש לנו את הסופ"ש הארוך המתקרב להתנחם בו...
השבמחקהשביזות עדיין לגמרי כאן..